מלכים א' י"ח 46 – י"ט 21 (כל המנהגים) מלכים א' י"ח 46 – י"ט 16 (הצעה רפורמית)
קודם כל בואו נעשה סדר, כי גם אני התבלבלתי:
בשנים שאינן שנים מעוברות, יוצאת פרשת פנחס בתוך ימי "בין המיצרים", ועל כן הפטרתה היא הראשונה מבין שלוש ההפטרות הנקראות "תלתא דפורענותא" – שלוש הפטרות החורבן שלפני ט' באב, הנקראות בימי "בין המיצרים" שבין י"ז בתמוז לבין ט' באב.
בשנים מעוברות, כמו השנה, נקראת ההפטרה הרגילה של פנחס, מתוך מלכים א'.
רק מה? התאריך בשבת הזו הוא י"ז בתמוז. האם נקרא את הפטרת החורבן מספר ירמיהו, או את ההפטרה הרגילה מספר מלכים א'?
כאן בא לעזרתנו ט' באב, בהיותו התאריך המסיים – כמובן – את ימי בין המיצרים. כיוון שגם הוא נופל על שבת, הצום נדחה ביום, וכך כל ימי בין המיצרים נדחים ביום, ויתחילו רק ביום ראשון (ויחד איתם גם צום י"ז בתמוז, שגם הוא מטבע הדברים יידחה ביום). את הפטרות שלושת השבועות שלפני ט' באב נתחיל לקרוא מהשבת הבאה.
כך יוצא, שעל אף שהתאריך בלוח השנה בשבת זו הוא י"ז בתמוז, אנו קוראים את ההפטרה הרגילה של פנחס, המתחילה בסופו של פרק י"ח במלכים א', וממשיכה בפרק י"ט כולו.
על מנת להבין את הקשר בין הפרשה להפטרה, יש ללכת מעט אחורה, אל סופה של הפרשה הקודמת, פרשת בלק: המואביות, כמסתבר, מוצאות חן בעיני העם. ההתקרבות גוררת גם את השפעת העם המואבי על עם ישראל, ובעקבות המואבים מתחיל העם לעבוד את בעל פעור, אלוהי מואב. העונש לא מאחר לבוא ואלוהים מכה את העם במגפה, עד שפנחס (נכדו של אהרון) דוקר למוות זוג: זמרי בן סלוא הישראלי וכזבי בת צור המואבייה – והמגפה נעצרת.
גם אליהו, גיבור ההפטרה, נלחם בעבודת הבעל. ליתר דיוק, הוא נלחם בפרקטיקה סינקרטיסטית – כלומר כזו המערבבת פולחנים שונים. כפי שהוא אומר בתחילת הפרק, בפסוק שאיננו כלול בהפטרה: עַד–מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל–שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם–ה' הָאֱלֹהִים, לְכוּ אַחֲרָיו. וְאִם–הַבַּעַל, לְכוּ אַחֲרָיו. וְלֹא–עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. בהחלט סיטואציה המזכירה את המתואר בפרשת פנחס. בהמשך הפרק יערוך אליהו מבחן על הר הכרמל, בו ייבחֵן כוחו של הבעל מול כוחו של ה', ולא קשה לשער מי גבר על מי. בסופו של המבחן שוחט אליהו (כך בתנ"ך!) את 450 נביאי הבעל בנחל קישון.
אבל זו איננה ההפטרה. ההפטרה פוגשת את אליהו רק לאחר המבחן על הכרמל. כאשר המלכה איזבל הצידונית, אשתו של אחאב מלך ישראל, שומעת על שחיטת נביאיה, היא מאיימת על אליהו בעונש מוות. הוא נאלץ לברוח למדבר באר שבע, דרומית לגבולות ממלכת יהודה, רחוק ככל האפשר מידה הארוכה של איזבל. אך מתברר לנו, שלא רק מאיזבל הוא בורח, אלא מאלוהים, ומתפקידו כנביא. במילים אחרות, אליהו רוצה להתפטר מתפקידו כנביא, ושואל את נפשו למות. אולם לא אלוהים יוותר בקלות לנביאיו על שליחותם. הוא מתגלה לאליהו על הר חורב, הוא הר סיני, ומעביר אותו סדרת חינוך, שמטרתה לסייע לו לרכוש אסטרטגיות מנהיגותיות אחרות, לראות את המורכבות של הדברים. מאוחר מדי. אליהו איננו יכול לשמוע, והאלוהים מפטר אותו ומצווה עליו למנות את אלישע בן שפט כנביא במקומו.
חלקו הראשון של פרק י"ח "מתכתב" ישירות עם סיפורו של פנחס: סינקרטיזם מול סינקרטיזם, קנאות מול קנאות, שחיטה מול שחיטה. אז מדוע לא נבחר חלק זה כהפטרה?
כאן אזכיר שוב, שסיפור קנאותו של פנחס איננו מופיע בפרשה שלנו, אלא בסופה של הפרשה הקודמת. מה שמקנה לפרשת פנחס את שמה, הוא דברי האלוהים בתגובה על מעשהו של פנחס 10): וַיְדַבֵּר ה' אֶל–מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן–אֶלְעָזָר בֶּן–אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת–חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי–יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת–קִנְאָתִי (במדבר, כ"ה, אם כך, השלום הוא העיקר, לא הקנאות. אלוהים, המתגלה לאליהו ב"קול דממה דקה" בהפטרה בפרק י"ט הוא העיקר, לא האש היורדת מן השמים במענה לתפילותיו של אליהו בפרק י"ח.
אם נחזור 2000 שנה אחורה, לימי המצור על ירושלים, נזכור שזו היתה עמדתם של רבנינו גם אז. אל מול הכוהנים המעלים את הקורבנות באש אך מתעמרים בעם, אל מול הסיקריקים הקנאים המעדיפים שירושלים כולה תעלה באש, רק לא להיכנע לרומאים – אל מול אלה עומדים חז"ל. עמדתו של רבן יוחנן בן זכאי בהימלטו מירושלים, עמדה המבוטאת באימרה הידועה שאמר לאספסיאנוס: "תן לי את יבנה וחכמיה" – היא ברית השלום אותה ביקשו חז"ל לכרות. וודאי, גם לדרכם היה מחיר – מחיר הרכנת הראש, הגלות והנמכת הרוח בפני השליטים – שרק בעת החדשה, עם בוא תנועת ההשכלה והציונות נשתחרר ממנה – אך היא עדיפה על הקנאות שהחריבה את ירושלים. דווקא פנחס צריך היה ברית שלום, על מנת להרגיע את רוחו הקנאית.
ברית השלום היא-היא קול הדממה הדקה. ברית השלום מתחילה מן השלום בנפשנו המסוכסכת, ברגע בו אנחנו משתיקים לרגע את הקול הפנימי הקורא לנו לנקום, לכעוס, לנטור ולהילחם. אז נשמע קול הדממה הדקה הפנימי, המאפשר לנו לבחון את המציאות מחדש, באופן שקול ורגוע, ואולי למצוא פתרונות אחרים, לא-אלימים, להתמודדות איתה.
הפטרת פרשת פנחס היא הפטרה חתרנית לדעתי, שדרכה ביקשו רבנינו לבטא את גישתם, גישה שהעדיפה פתרונות של שלום גם במצבים מורכבים.
עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ועל כל באי עולם. כן יהי רצון.
שבת שלום