קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'. (תהילים כ"ז 14)
את ראשיתו של המאבק על התקווה ואת הצבתה כגורם המכריע בקיום היהודי אפשר לנעוץ ברגעים הנוראים שאחרי חורבן הבית הראשון והגעת הגל השני של הגולים לבבל. כעשור לאחר שהוגלתה העילית הירושלמית ובראשה יכניה מלך יהודה, הגיע עתה גל עצום של גולים – המקרא מתאר זאת כאילו נכללו בו כל תושבי יהודה וירושלים – אלה שחזו בהתפוררות המוחלטת של ההנהגה בראשות המלך צדקיהו, בחורבן ירושלים ובית המקדש. הם חוו מה שנראה היה לכל בר דעת כסופו של הקיום היהודאי בארץ ישראל (זה של שבטי ממלכת ישראל חדל כבר כמאתיים שנים קודם לכן, עם הכיבוש האשורי). הנביא יחזקאל, בן קבוצת הגולים הראשונה שכבר התערתה במידת מה בבבל וצריכה עכשיו לקלוט ולשקם את הגולים החדשים, שומע את זעקתם: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (יחזקאל ל"ז, 11). אָפס כוח החיים, התפוגגה כל תקווה, החידלון הוא בלתי נמנע.
וברגע זה יחזקאל, שידע גם ידע לומר דברי תוכחה קשים ביותר, יוצא למאבק על עצם הקיום. זו הליבה של "חזון העצמות היבשות". תחילתו – ביקעה מלאה עצמות הרוגים המפוזרות בכל עבר; סיומו – חיל גדול מאוד מאוד של קמים-לתחייה מכוח הרוח שניתנה, מכוח רוח האל השבה ומפעמת בהם, מכוח ההכרעה להתייצב שוב בארצות החיים, היצירה והמאבק. יחזקאל אינו לוקה בעזות המצח הדרושה כדי לומר שבוחן-המציאות של העם לקוי, שעצמותיו לא יבשו, שלא מאיימת עליו "בריחת הסידן" החברתית, הפוליטית והמוסרית – אם נשתמש בדימוי מודרני יותר. הוא אינו מטיף להם בזחיחות ש'בניקוי האבדות והסבל' אלה כביכול ימים טובים, משיחיים, ימי גאולה ושיבה. עזות מצח כופרנית כזו רחוקה ממנו עד מאוד. אבל יש בו עוז הרוח להיאבק על לבתה של קינת העם – כנגד אובדן התקווה המוביל לאבדון.
התקווה שיחזקאל מדבר בה אינה בשום אופן ציפייה זחוחה לעתיד טוב שיבוא מאליו. כי האל עמנו; כי אנו צודקים ונשגבים; כי נביאי-כזב הבטיחו לנו. נגד תקווה אשלייתית ומסוכנת כזו לחם כבר בן דורו הירושלמי, ירמיהו, כשהטיח בשם האל בעם החוטא, שנביאי השקר פיתו אותו לבטוח בהגנת האל בלא תלות בהכרעותיו הפוליטיות והרוחניות: "קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה" (ירמיהו י"ד, 19). התקווה שלמען קימומה נלחם יחזקאל עניינה הכרה נוקבת וכואבת במציאות הקשה והנוראה, עמידה על שורשיה ונכונות מלאה ליטול אחריות על שנעשה והתרחש – למען העתיד. התקווה שהוא מדבר בה היא הביטחה והאמונה שעדיין אפשר לבחור בדרך הישר, שאפשר לשוב ולבנות, שאפשר לשוב. אשר על כן הוא יודע לומר לעם האבל וחפוי הראש:
הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה' (יחזקאל ל"ז, 14-12).
ההווה קשה ומכאיב. ראייתו כבור-תחתיות אינה חוטאת לאמת. אבל הנביא מבטיח בשם אלוהיו, שמה שניבט כחתום ומסוגר עוד עשוי להיפתח, שהאבלים על האובדן הגדול עוד עשויים לעלות מקברותיהם, עוד יכולה להיות בהם רוח האל המחייה, עוד יזכו לבוא אל האדמה שנטשו ואל המנוחה והיצירה שמהן נעקרו. לראש החפוי והאבל יודע הנביא להציע מבט המרחיק ראות אל מעֵבר, אמונה בכוח החיים והיצירה – תקווה גדולה התובעת דבקות בחיים, אמונה בכוחם ומחויבוּת להפריח שוב שממות.
דברי נבואתו של יחזקאל, ממש כמו שירתו של המשורר הצועד עם שיירת הגולים מירושלים החרבה לבבל, "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קל"ז, 5), הם אלה שהנחילו להיסטוריה היהודית את כוח ההמשך וההתמדה, התחייה והיצירה, ההתחדשות וההינטעות מחדש. המשבר הנורא שאיים להיות סופו של קיום דתי ולאומי רב ערך התגלה – בזכות ענקי רוח אלה – כנקודת המוצא למהלך חיים חדש, רב ערך לא פחות מקודמו.
כמעט אלפיים וחמש מאות שנים אחר כך, הדהדה התייצבותו האמיצה של יחזקאל בנפשו של המשורר נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), בשירו שיהפוך ברבות הימים להמנונה של מדינת ישראל. שלא כיחזקאל שביטא את קימום התקווה בעקיפין, בהציעו אל מול אמירת העם "אבדה תקוותנו" חזון של תקומה ובניין, בא המשורר וקבע בכל עוז ובמילים מפורשות שהתקווה עדיין חיה ופועמת. ממש כמו אצל יחזקאל הייתה זו תקווה מְצַווה, תקוותה של תנועה שחרטה על דגלה את המעשה האנושי, את התגייסות הרוח, את ההעזה לעלות ולהעפיל, את ההיפרדות מפסיביות ומכל בדל של ציפייה ריקה.
הרבה סבל ואובדן ידעה ההיסטוריה היהודית מאז קוננו גולי בבל את קינתם ועמדו על סיפה של תהום ההתמסרות לייאוש ולאובדן התקווה. ועם כל זאת מצא המשורר בן המאה התשע עשרה עוז רוח להביא את בשורת הנביא משכבר הימים ולומר בקול גדול: התקווה לא אבדה. בפרק הזמן שחלף בין אימוץ מילים אלו כהמנון ציוני להכרזתם כהמנון המדינה, ידעה ההיסטוריה היהודית את האיומה שבטרגדיות, את הנורא שבאסונות, את התהום העמוקה ביותר של הידרדרות האנושות. ובכל זאת – עוד לא אבדה תקוותנו. ויש לומר, הגם ששורות אחרות בהמנון זה מעוררות קשיים ותהיות בלבבות ותובעות מחשבה ומעשה מְחַדשים, בליבו החי והמצווה של ההמנון עומדת גם היום האמירה "עוד לא אבדה תקוותנו – להיות עם חופשי בארצנו".
התקווה היא אתגרנו הגדול. היא המִצְווה המְצַווה על חיינו כאן ועכשיו. דווקא מתוך ראייה מפוקחת ונוקבת של המציאות הקשה, של תהומות האובדן, של ההשחתה והסבל, צומחת המצווה לקוות, להאמין שאפשר לתקן, להתייצב במלוא האחריות למאבק, לבטוח בכוחה המרפא והמחייה של התייצבות זו. זהו גם המסר הגדול העולה מתפילות הימים הנוראים – ימי היראה וחשבון הנפש, התשובה וההתחדשות. שהרי זה כוחה של הקריאה הנאדרה העולה מהפטרת יומו השני של ראש השנה, שגלום מה במידה רבה שיאם של ימי דין אלה – "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ … וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו ל"א, 16-15). הוא עולה גם משני מזמורי תהילים מופלאים, שהמסורת מייחדת לימים אלה. האחד הוא מזמור ק"ל, העוקב אחרי מסעו של המשורר במעלה ה'מעלות' אל בית המקדש. הוא נושא את תפילתו "ממעמקים" אפלים ומעפיל אל פסגת הביטחה המוארת שהאל יפדה את עמו מכל עוונותיו. ובמהלך העפלה זו המשורר מעיד על נפשו הנאבקת: "קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי, וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" (תהלים ק"ל, 5). זהו אחד הרגעים הייחודיים במקרא שבהם אדם מעז לקוות לא רק לדבר האל, למעשיו, להיענותו, אלא לאל עצמו. אכן, הוא מייחל לדבר האל, אולם נפשו מקווה יותר מכך – את ה' ממש. וככל תקווה, משמעה של אמירה זו היא גם עדות אמיצה על המרחק והניכור, אולי אף על היעדרו של האל מעולמו של המשורר. ובה בעת ביטוי נאמן לבטחה שאפשר שהאל יימצא לו, שאפשר שמכוח העפלתו ואחריותו שלו, האל שוב יהיה נוכח בעולמו.
משמעה הנשגב של העזה זו בא לידי ביטוי בפסוקים החותמים מזמור אחר הנקרא במהלך אלול ותשרי, מזמור כ"ז, "לדוד, ה' אורי וישעי":
אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי. הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי. אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס. לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים. קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'.
הניכור, האימה, האיבה, התחושה שהכזיבו אלה שהיו צריכים להיות עמי ולהושיט ידו בעת ההיא – כל אלה קורעים את הלב ממש. אכן, קמו בנו, מחוץ ומבית, עדי שקר ויפֵח חמס. במאבק האיתנים נגדם לא תעמוד לנו אלא האמונה חסרת הפשרות "בארץ חיים", בטוּב שלא תם ולא נמחה. ומאמונה זו, כביטוי עילאי לה, צומחת התקווה – ושוב תקווה אל ה', אל האל ממש. ופעולתה של תקווה זו הריהו כספירלה המרוממת אותנו מעלה-מעלה: מכוחה אפשר ששוב יחזק ויאמץ לבנו, אפשר ששוב נמצא בנו את עוז הרוח – לקוות. לקוות אל ה'.
שנה טובה.