"וזאת הברכה" היא הפרשה היחידה בתורה שאין לה שבת. היא נקראת תמיד בשמחת-תורה, רגע לפי שאנו נפנים אל תחילת התורה ופותחים מחדש בפרשת "בראשית", בשני מבין שלושת ספרי התורה המוצָאים ביום חג זה מארון הקודש. בקהילות רבות נוהגים להעלות לארבע הקריאות הראשונות של פרשה זו את כל באי בית הכנסת, בין אם הדבר נעשה על ידי קריאה חוזרת ונשנית של ה"עליות" בין אם – במקובל בקהילות רפורמיות – על ידי העלאתן לתורה של קבוצות מתפללים, נשים וגברים יחדיו. קריאת הפרשה שייכת אפוא לחגה של התורה בכלל, ונקשרת להקפות, להלל, לשמחה הפורצת בסיומו של חודש תשרי כבד הראש. תשומת הלב אינה נתונה לפרשה עצמה, אלא לכך שהיא משלימה את התורה ומביאה לסיומו מרומם הנפש של עוד סיבוב קריאתה. בתוך כך תוכנה נדמה כהולך לאיבוד בלא שיזכה ברגיל לדרשות ולפרשנות מתחדשת. כה בולט הפער בינה לבין פסוקי פרשת "בראשית". שהרי אל סיפור הבריאה נשוב בעוד ימים אחדים, בשבת "בראשית". פסוקיו עוררו מדרשים רבים מספור. קריאתו, על כל כובד משקלה, מעוררת שוב ושוב עיון ובחינה, יצירה ופרשנות.
ואולם, גם אם סדר היום הליטורגי אינו מזמן הזדמנות לעיון דרשני בפרשה, מקצב הכתיבה של דרשות ההולך ומתפתח בשנים האחרונות, גם באתר זה, מאפשר תיקון ואיזון. ראוי לנו, שהימים שלקראת שמחת תורה ייתפסו לא רק כימי חג הסוכות – "זמן שמחתנו", כלשון המסורת – אלא גם כימי עיון בפרשה ייחודית זו.
עיקרה – דברי הברכה שהתורה שמה בפיו של משה "לפני מותו", היינו סמוך לעלייתו להר, שם יראה את הארץ שאליה לא יבוא; ושם – כדברי המסורת המדרשית – ימות מיתת נשיקה. חתימת התורה בברכה אינה דבר של מה בכך. הברכה שבה ומופיעה פעם אחר פעם בתורה, החל מברכת הבורא לחיים ההולכים ונבראים. מסירת הברכה מדור לדור מסמלת את משמעותם המקודשת של חיי אדם, את ההישזרות של "מדור דור" לשלשלת שתוקפה "לעולם". הברכה המופיעה בפרשתנו אף אינה הראשונה המופנית לכל אחד משבטי ישראל. קדמו לה הדברים שהתורה שמה בפי יעקב ערב פטירתו. אלא שלא כ"ברכה" ההיא, שרבים מהיגדיה קשים ומרים, כאן מדובר בברכה מובהקת, בהצעת נקודת אחיזה ייחודית ומבטיחה לתולדותיו העתידים של כל שבט, ומתוך כך לתולדות העם. אור הברכה בוהק במיוחד על רקע הדברים הקשים הממלאים את שתי הפרשות הקודמות ומאיימים לצבוע את התורה כולה בצבעי שכול וכישלון, חטא והחטאה. פרשת "וילך" איימה בהסתרת פני האל; פרשת "האזינו" השלימה אותה באמרה "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט … וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ … וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו … דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (דברים לב, 15-20).
לרגע נדמה היה שבכך כלו דברי משה והושלמה שליחותו. אולם פרשתנו אינה מניחה לשליחות זו, לתורה זו, להסתיים כך. היא פותחת ואומרת: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ (דברים לג, א), וממשיכה בעוברה שבט אחר שבט: "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת … שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה … תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ… יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח … מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ … שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ … בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד … דָּן גּוּר אַרְיֵה … נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' " (דברים לג, 1-23), ועוד ועוד.
דברי התוכחה לא נאלמו ולקחם הקשה נותר על כנו. הם חיוניים ואמתיים. בלעדיהם לא תיכון עבודת האל ולא תיערך המלחמה בהשחתה ובעבודה הזרה. אולם לא בהם תישלם השליחות הנבואית; לא הם תכליתה האחרונה. זו טמונה דווקא במצווה ובהבטחה המונחת ביסוד קיום העם, לאמור: "וֶהְיֵה בְּרָכָה … וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, 2-3). זה סודה של נבואת אמת, שאינה נרתעת מהתוכחה ואינה מוותרת על הברכה. וכדברי המדרש (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב], דברים, פרשת וזאת הברכה): "לפי שהיה משה מוכיח את ישראל דברים קשים מתחלה חזר ואומר להם דברי נחמות 'וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים'. וכל הנביאים למדו ממשה להיות מוכיחין את ישראל דברים קשים בתחלה ואחר כך חוזרין ואומרים דברי נחמות".
כוחה של הברכה מתבטא יותר מכול בכינוי הייחודי שמשה זוכה לו כאן לראשונה, ושאיש לא זכה לו לפניו. הרבה כבר נאמר בתורה בשבחו: ענוותנותו, היותו עבד ה'; " בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, 7-8). כבר סופר כיצד הורשה לעלות לבדו אל ההר ולקבל תורה. כבר שמענו את דברו לאלוהיו: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי" (שמות לג, 12). כבר למדנו גם על חולשותיו וחטאיו, על רגעי הגדולה והשפל של מנהיגותו. אחרי מותו יכונה "נביא" ויודגש שלא קם עוד כמוהו (דברים לד, 10). אולם עתה, ברגעי חייו האחרונים, בפתחו פיו לברך ברכה אחרונה אחרי שכבר מסר את המנהיגות ליהושע, הוא מכונה "איש האלוהים". כל חייו הלך עם אלוהיו. כל חייו נתפס כ"מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות לב,1). עתה הוא זוכה להשרות את ברכתו כאיש האלוהים.
מה משמעותו של כינוי זה? ספרי הנ"ך מעניקים אמנם תואר זה לשורה של אישים כאליהו, דוד ואלישע. עולה מהם כאילו כל משמעותו של הכינוי הוא שפלוני הוא שלוח האל. לא כך כאן, ולא כך מבינה את הופעתו כאן שורה של מדרשים. נעיין בשלושה מהם, המופיעים בדברים רבה (וזאת הברכה, פרשה יא):
אמר רבי שמואל בר נחמן: כיון שבא משה לברך את ישראל באה התורה והקב"ה לברך את ישראל.
וזאת הברכה – זו התורה שנאמר בה "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד, מד);
אשר ברך משה – זה משה;
איש האלהים – זה הקדוש ברוך הוא שנאמר "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" (שמות טו, ג).
וכל כך למה: לקיים מה שנאמר "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת פרק ד, יב)
רבי שמואל חש שאי אפשר לומר על אדם שהוא "איש האלוהים". זה גדול מדיי אפילו לגבי משה. אשר על כן צריך להבין שמשה לא ברך לבדו. הצטרפו אליו התורה ("וזאת") והאל ("איש האלוהים"), והשפיעו ברכה משולשת, שכוחה רב ועמידתה איתנה.
מיד אחר כך אנו קוראים על אותו פסוק עצמו מדרש אחר, נועז ובעייתי, שאינו אינו נרתע מהתקרבות מסוכנת אל תורת הטרנספיגורציה, המרת הדמות, הנוצרית.
אמר רבי תנחומא: אם אלהים למה איש, ואם איש למה אלהים?
- אלא בשעה שהיה הושלך ליאור של מצרים – איש, ובשעה שנהפך לדם – האלהים …
- בשעה שברח מלפני פרעה – איש, ובשעה ששיקעו – אלהים …
- בשעה שעלה לרקיע – איש … ובשעה שירד מן הרקיע – אלהים …
רבי תנחומא, או בעל המדרש המייחס את הדברים לאמורא זה, מכריז שברגעים מסוימים בחייו היה משה איש ותו לא. מנהיג גדול, אולי, אך לא יותר מכך. וברגעים אחרים היה יותר מכך; היה זכאי לתואר "האלהים". קשה להכריע האם משמעות הדבר שאז היה משה, לשיטת בעל המדרש, אלוהות ממש או שמא רק התעלה מעל לקיום האנושי הרגיל. מכל מקום, ריבוי ההצעות בדבר הרגע המכריע שלו יש לייחס המרת דמות זו מרמז על כך, שבשונה מהנרטיב הנוצרי, המדובר אינו בעניין חד פעמי שאין ממנו חזרה; אלא בשיא נשגב של חיים, שלאחריו – למשל, כשתפוג עוצמת הירידה ממרומי שמיו של האל ותתברר חובתו של משה לפעול אל מול העם הרוקד סביב עגל הזהב – יפוג גם "הקסם", ומשה ישוב ויהיה ל"איש". עם זאת, עולה בבירור ממדרש זה ההבנה שלביטוי "איש האלוהים" עוצמה שאין להכחיש או לשחוק אותה. כך, אולי ביתר שאת במסורת השלישית המובאת באותו מקום בשם רבי אבין, שאינה מהססת מלהציע שמשה היה "איש" ממותניו ומטה, ו"אלוהים" ממותניו ומעלה.
מצוידים בהבנה המעמיקה של עוצמת הביטוי וחשיבותו, נניח עתה למדרשים אלה ונשוב אל הדרך שבה נוכל אנו לנסות לתת משמעות לפשט דברי התורה. נזכור שעל פי הפשט משה לא היה לאיש האלוהים כשעמד מול פרעה במצרים, כשבקע את הים, כשקיבל תורה, או אף כשהוכיח נאמנה את העם ערב סיום שליחותו. רק הברכה, היכולת לתמצת את מלוא האורה והתקווה אל רגע סיום שליחותו, היא שתעשה אותו "איש האלוהים". רק אז מה שיבקע מפיו יחרוג מדעתו ומחכמתו, ממנהיגותו ומאישיותו – ויבטא במישרין את דבקותו באל עצמו, את הידיעה החלוטה שכוחה של הברכה שבפי איש ואיש נעוץ בכך שלאמתו של דבר היא ברכת האל. אכן, הברכה אינה יוצרת מציאות ואינה מגדירה שום הווה. היא אינה ערובה להצלחה ואינה מסירה את המכשולים שאנו מצוּוים להשתדל להסיר. מי שאינו יודע זאת עלול ליפול לפח היקוש של עבודה זרה. אבל עניינה של אמונת אמת היא הבִּטחה בכך, שכל זמן שאור הברכה ממשיך לזהור מעל חיינו, גם כשהם מרים וגם כשאנו חוטאים, עדיין אנו מהלכים בעולמו של מי שאמר והיה העולם. מי שתדע לשים במרכז חייה את הברכה, מי שזה יהיה דברו האחרון – אפשר ואפשר שיהיו כמשה, "אנשי האלוהים" המשכינים את שכינתו בחיינו.
חג שמח