"כשיש מלחמה גדולה בעולם" כתב הרב קוק, אז "מתעורר כח משיח […] עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו". "היחידים הנספים בלא משפט" […] יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת […].ממשיך הרב קוק: "ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר […] 'בעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהלות, אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו" (אורות המלחמה, פרק א').
הטקסט הזה שכתב הרב קוק בעצם הימים החשוכים של מלחמת העולם הראשונה הוא טקסט עוצמתי, טקסט חזק של תאולוגיה של ימי מלחמה. אבל הוא גם בה בעת טקסט זוועתי. המלחמה מתוארת כאן כגיזום של ענפי עץ שמביא לגידול בכוח הצמיחה שלו. הניסיון לתת פשר לקורבנם של "היחידים הנספים ללא משפט" נראה בעני לא פחות מאשר תועבה. לא לכל דבר צריך לתת פשר.
ובכל זאת הטקסט הזה הוא טקסט שמבטא בעיניי גדלות נפש, כי הוא בוחר להישיר מבט אל מול הזוועה של "היחידים הנספים ללא משפט". אנחנו לעומת זאת, בוחרים להפקיר את החטופים לגורלם כקורבן הכרחי של המלחמה, ולהפוך אותם ל"יחידים הנספים ללא משפט"; אנו גם מעדיפים לא לראות את אותם "היחידים הנספים ללא משפט" כשהם אינם בני עמינו.
בפרשת השבוע אנו קוראים: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" ופרש שם רש"י על פי המדרש "וַיִּירָא' שֶׁמָּא יֵהָרֵג, 'וַיֵּצֶר לוֹ' אִם יַהֲרוֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים". המקרא מלא בציווים להרוג ללא רחמים ובכל זאת רבותינו לאורך הדורות מיתנו את הדברים ולפעמים אף הפכו אותם על פניהם. על "עיר הנידחת", עיר שעבדה עבודה זרה, נאמר "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב".
אותה פרשה מסתיימת בהבטחה שאם נעשה זאת, אלוהים ירחם עלינו "ונתן לך רחמים ורחמך". הפרשנים הפכו את פשוטי המקראות והכניסו את הרחמים למקום שבו הם על פניו לא קיימים. ה"אור החיים" שואל מדוע הפסוק הסוגר את הפרשה חוזר על המונח רחמים: "ונתן לך רחמים ורחמך" מה מוסיף כאן ה"וריחמך", ופרש ש"ורחמך" משמעו – שהוא, כלומר אלוהים יעשה אותך רחמן. בזמן מלחמה אדם הופך לאכזר ולכן דווקא בזמן מלחמה הוא זקוק לברכה מיוחדת, לא רק לרחמים מאת ה' אלא לברכה שהיא גם תביעה שלא יהפוך הוא לאכזר.
אסור לנו לוותר על מדת הרחמים גם בעת מלחמה. אסור לנו להפקיר את אחינו ואחיותינו ולהתייחס אליהם כ"יחידים הנספים בלא משפט" – כקרבן הכרחי של המלחמה. ואסור לנו להפסיק להיות בצער על כך שאנו הורגים "את אחרים", כי גם אם יש זמן שבו חובה עלינו להיות "בעלי מלחמות" בה בעת אנו נדרשים גם להיות "זורעי צדקות, ומצמיחי ישועות". רק כך מתעורר כח משיח ורק מתוך כך נוכל להגיע ל"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו"
שבת שלום