"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם … וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר (בראשית ל"ג, 18). תיאור ייחודי זה זכה לפרשנויות שונות במדרש. כאלה הם דברי רב בתלמוד הבבלי: "שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו" (שבת ל"ג ע"ב); ומדרשים אחרים מדגישים בהמשך לאותו קו, שבאף אחד מהיבטים אלה לא הייתה השלמות מובנת מאליה. הוא הגיע לפאתי שכם שלם בגופו, למרות שצלע עקב מאבקו עם המלאך; שלם בממונו, למרות עלותן הגבוהה של ה"מתנות" שהעניק לעשו; שלם בתורתו, למרות שחי במשך עשרות שנים במחיצתו של לבן. ואמנם, התואר 'שלם' כמתייחס למצבו הכולל של אדם אינו מופיע בשום מקום אחר במקרא. לא אחת מדובר – לחיוב או לשלילה – על לבו השלם של אדם, היינו על כנות ועוצמת יחסו לאל או לאחרים. אולם רק כאן מדובר באדם עצמו, במצבו הקיומי הכולל.
מבט כולל על חיי יעקב יגלה על נקלה עד כמה מובהק הוא ייחודו של אותו רגע שבו הגיע לעיר שכם וחנה בסמוך לה. חייו עד כה היו עמוסים סערות ומשברים, מכשלות ותהומות. הוא רימה ורומה, גנב ונגנב. התנכר לאחיו הרעב וגלה במשך עשרות שנים ממשפחתו. רק לאחרונה עמד מול סכנת מוות והשמדה שאין מהם הצלה, נאלץ להכריע הכרעות נוראות למי ממשפחתו יעניק סיכוי רב מעט יותר לשרוד את הטבח הצפוי, והתייצב אל מול הבלתי נודע – מוכן לשאת את אשמתו משכבר ולשלם בחייו על חטאי עברו. בחלוף הסכנה, אחרי הפרידה מעשו ומחילו מעורר האימה, הוא מגיע שלם, בכל זאת שלם, אל שכם. זהו כביכול רגע האמור לבטא את ההשתחררות מעברו המעיק, את חילוף שמו ל"ישראל" ואת צמיחתו האישית והרוחנית כאבי האומה.
ולא היא. ההגעה לשכם אינה רק שיאה של ההעפלה מתהומות העבר, אלא גם הרגע שבו תתחיל הצלילה אל תהומות העתיד; כמעט כולם מעשה ידיו של יעקב, בפעולות אקטיביות ועוד יותר מכך במחדליו. לא בכדי יעיד הוא עצמו בבואו למצרים "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (בראשית מ"ז, 9). המונח 'מעט', המשווה בין אורך חייו לאורך חיי אביו וסבו, מוקדם מדיי. עדיין צפויות לו שנות חיים שאינו יכול לשער את מניינן. ואילו המונח המכריע בדבריו, 'רעים', מתאר נאמנה הן את הסבל והן את הרוע הכרוך בחשבון נפשו באותו רגע. עוד בדרכו לחברון איבד את אשתו האהובה רחל. בשנים שלאחר מכן ערער את מעמדו כאב, יצר במו ידיו קרע נורא בין יוסף לבין בני לאה, זלפה ובלהה, ושתק נוכח דבריו ההרסניים של בנו האהוב. הקרע הוביל לשנאה חסרת גבולות, שכמעט וגרמה לרצח האח השנוא, שאביו בעיוורון מזעזע שלח אותו לשאול בשלום אחיו. רק דרמה סוערת, רוויית סבל ורבת תהפוכות הביאה לכך שהמשפחה שיעקב פירק התאחדה באחרית ימיו מחדש. רגע האיחוד ההוא, הכרוך בהכרה במסכת החטאים של בניו, הביא את יעקב הזקן להודות בפני מלך מצרים שחייו היו רעים ומרים, מלאי סבל ומלאי רוע; שכאמור רובו ככולו פרי מעשיו ומחדליו של יעקב עצמו. ובמבט רחב יותר, שאמנם לא יכול היה להיות נחלתו של יעקב, המקרא מתאר את הסאגה האומללה הזאת כמבוא לעבדות מצרים ולניסיון לרצח-העם שיצא מחלציו.
כל זה מציב באורח טרגי את דבר הכתוב בדבר הגעתו שלם אל שכם. אם במבט כלפי העבר נראית לכאורה שלמות זו כדבר נפלא, הרי שבמבט כולל, הצופה פני עתידו של האיש, מתברר שמממש עם הגעתו לשכם החלה ההתרסקות הנוראה. ואכן, זהו סיפורה של משפחתו בשכם; זהו סיפור התנהלותו בתוככי משפחתו ואל מול המעגלים הסובבים אותה.
ראשית הסיפור באונס דינה בידי שכם, בנו של מלך שכם. הוא חשק בנערה הזרה שפגש, עשה בה את זממו, ואז התאהב בה, או שמא באיזה פנטזיה חולנית שהיא ייצגה בעיניו. עכשיו הוא רצה לשאתה לאישה ואביו התגייס למענו והציע למשפחה חתונה שתהפוך את מעשה בנו לחלק לגיטימי,כביכול, מחיי האישות של בני זוג. בתמורה הם יתקבלו לחיק החברה בשכם כשווים בין שווים. אמנם, זוהי התנהלות הניבטת בעינינו כחולנית וצינית, אולם למרבה המבוכה היא תואמת למדיי את מה שיופיע כדין התורה בספר דברים: "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ(ה) בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ: וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ(ה) חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (דברים כ"ב, 29-28). בעיני דבר-חקיקה זה, אם יוסדר מעמד האישה כנשואה (ואם תהיה חסינה מפני גירושין), תימחה זוועת האונס ותהיה כלא הייתה. דבר-החקיקה אינו שואל עצמו כיצד זה תחיה הנאנסת עד סוף ימיה עם האנס שעינה אותה, שמעתה יהיה עליה לראות בו את בן זוגה החוקי. הסדרת מעמדה הכלכלי והמשפטי, שנפגע על ידי אובדן בתוליה במעשה האונס, ואולי גם הבטחת מעמד היילוד העשוי להיוולד כתוצאה מאונס זה, אמורים כנראה להיות פיצוי הוגן. ואילו אביה, אמור להיות מפוצה על אובדן סיכוייו לזכות במוהר בעת נישואיה הצפויים.
הקושי המוסרי הנורא העולה מהסיפור, כמו מדבר-החקיקה התורני נוגע בשורשי יחסן של תרבות ושל חברה אל מיניות האישה, אל חירותה ואל זכותה על גופה. כשמדובר בסיפור עתיק גרידא ניבט קושי זה כנורא פחות, שהרי ענייננו אמור להיות הרבה יותר המאבק על דמות החברה שלנו, על ההווה ועל העתיד; תפיסות היסוד של העבר עשויות להיתפס כדבר שהיה וחלף. אולם העוול, ההשחתה והסכנה ניבטים באור נורא הרבה יותר כשסיפור-עבר זה פוגש דבר-חקיקה תורני, המתיימר להיות דבר אלוהים וליטול חלק בעיצוב נצחי ובר קיימא של חיי העם והתרבות, להשתית נורמות מקודשות לחיי החברה ולחיי היחידות והיחידים שבקרבה. סיפור דינה ודבר-החקיקה המקביל לו הם תמרור אזהרה בוהק המלמד על הציווי העמוק להיאבק במסורות-עבר חולניות גם כשהן ניבטות כמקודשות, גם כשהן מתיימרות להיות דְבר אלוה. אל לנו להירתע מלרפא ולטהר את הנגע, דווקא כאשר הוא פושה בתוככי תורתנו, דווקא כאשר הוא מסכן את חיינו המוסריים והדתיים, עם בנות ובני האדם ולפני אלוהינו. שמירת התורה משמעה גם הסירוב הנוקב והמפורש לנורמות אלה המשוקעות להוותנו בטקסט התורני.
אבל בכך לא תמה הזוועה ואפילו לא מגיעה אל שיאה. יעקב שתק וחיכה לבניו שישובו מהשדה. הללו בערו מזעם: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ"? (בראשית ל"ד, 31). לא נראה שמצוקתה העיקה עליהם, אלא רק כבודה, ולמען האמת – כבוד המשפחה. ואכן, מה שיתחולל מעתה הוא מקרה מובהק ומוקצן של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה. בני יעקב התנו את החתונה ואת התערות המשפחה בחברה של שכם בכך שבני שכם יימולו, ונצלו את חולשת המחלה של הנימולים הסובלים כדי להרוג כל זכר בשכם, כולל כמובן שכם ואביו; ולבוז את רכוש העיר. בתוך כך, הם "שחררו" את דינה מביתו של שכם (ומהסיפור לא מתברר האם הייתה שם כבת ערובה מאז האונס, או שמא ניתנה לשכם כחלק מהעסקה-לכאורה של נישואין תמורת ברית המילה). ודאי ראו עצמם כמי שהגנו על כבוד המשפחה ועל שמה הטוב. הנקם בער בהם ומימושו ניבט כגאולה וכיציאה מההשפלה ומהזוועה.
אנו יודעים היטב מה חשב יעקב ומה יחסו של המספר המקראי לשמעון ולוי. בשעת אמת הוא התלונן על כך שהללו "עכרו" אותו וסיכנו את בטחון המשפחה (בראשית ל"ד, 30); באחרית ימיו אף העז לומר את הדברים בפה מלא: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (בראשית מ"ט, 7-5). אבל בולטת ובוטה במיוחד היא דווקא אוזלת ידו. כשארע האונס שתק; כשבוצע מעשה רצח-העם – מלמל דבר הסתייגות, שעיקרו רטינה על פגיעה בשמה הטוב ובביטחונה של המשפחה. הוא לא התייצב אל מולם לפני המעשה, לא הוקיע אותם לאחריו, לא העז לומר שמעשה הזוועה שבוצע במשפחתו אינו מצדיק בשום אופן את מעשי הזוועה שמשפחתו ביצעה. אחרי מלמול דברי ההסתייגות ימשיך הסיפור המשפחתי כאילו לא אירע דבר. רק על ערש דווי ישים המספר המקראי בפיו דברים נוקבים וראויים.
ואנו נתבעים לשאול: האם מקרה הוא שאבי משפחה זה, שזו נרפותו וזה חדלונו המוסרי, הביא את משפחת בני ישראל אל סף החידלון, אל סף רצח האח, אל הבור והעבדות ואחר כך אל התנכרותו של יוסף לאחיו נושאי-האשמה? האם ראוי לנו ללמוד את לקחם של חיים רעים אלה של אבי האומה? האם מצווה עלינו לזעוק כיום הזה זעקה גדולה ומרה? האם נהיה עוד אי פעם שלמים בארצנו ובמולדתנו?
שבת שלום
הרב פרופ' יהוידע עמיר הוא ראש בית המדרש לרבנות ליברלית בפוטסדם, גרמניה.