רגע ההתוודעות של יוסף לאחיו הוא רגע מכונן בתרבות שלנו. הוא הרגע שבו מסיר יוסף את המסכה, מחליט להפסיק לשחק את משחק השליט הכועס או הנעלב ומצליח לעמוד כמו ערום אל מול אחיו ולומר- אני יוסף. ומיד הוסיף העוד אבי חי?
שלוש מילים עתיקות מבטאות בימינו תקווה מהולה בחשש אמיתי, העוד הם, שנחטפו מביתם, מבסיסן, מהמסיבה, העוד הן חיות? העוד אבי, אחותי, בתי, ילדי, נכדיי, אימי, העוד הם חיים?
מקדימות את שלוש המילים העתיקות, שתיים אחרות הקובעות: אני יוסף. מילים הנאמרות בגוף ראשון ומעוררות את הדעת והחשיבה על הרגע הזה שבו הוא יוסף. שהוא גם הילד החולמני, אהוב ליבו של אביו, גם הילד שמצליח לעצבן את כל הסובבים אותו, גם הילד שהאחים שלו זורקים אותו לבור בגין קנאתם בו. גם הילד, בן הזקונים, המפונק שמעולם לא חשב אביו לחנכו ושהחיים שלתוכם נזרק לימדו אותו להיות מי שהוא היום. וגם הילד שהפך להיות המשנה למלך.
באותו הרגע הוא יוסף. ארבע אותיות שמו לכדו את זהויותיו הרבות, לכדי מעברים מהירים, כמעט בלתי מורגשים בין הילד שהיה ועד לאדם רם המעלה שהוא. לרגע חושף יוסף בעדינות, כמו לאחר יד את מה שהוצפן ונטמן והוסתר שנים רבות. הגעגוע לאבא. הגעגוע לאדם שראה אותו כמו שהוא, מבעד לחלומות ולחולמניות, ראה בעיניו את רחל אשתו אשר אהב וראה את הילד הקטן, השונה במקצת משאר אחיו, יושב אוהל הבית. ואולי, בהדדיות המבטים שהחליפו באבחת הרגע, ראה יוסף את אביו רואה בהשתקפות עיניו גם את עצמו, כיצד הוא היה הילד האהוב, שברח.
את הרגעים הפגיעים כל כך בחיים, אנחנו נוטים לפספס. נוטים לטשטש או להסתיר מאחורי מסכות, מאחורי טרדות היום והשגרה, הצורך לעמוד ביעדים, בזמנים. יוסף ניסה להתחמק מהאמת המזוקקת והסתתר מאחורי משחקים ועמדת השררה שבה זכה בזכות ואחיו, גם כשהרגישו שמשחקים בהם, המשיכו לקחת חלק במשחק, כנזקקים, כמבקשים לשבור שבר.
כל השחקנים במחזה הזה בחרו לפספס את רגע הידיעה המכונן, עד שיוסף לא יכול היה עוד. וכדי לזקק את רגע הידיעה, הוא ביקש מכל הנוכחים בחדר, פרט לאחיו, לעזוב, כמו ידע שהוא זקוק למרחב נקי להתגלות בו. מרחב נקי מרעשי רקע, נקי מאנשים שלא יוכלו להביט בו במבט אחר. במבט הילד האובד. וכשהוא נשאר חשוף וגלוי, נטול מגננות ומאבטחים הוא בוכה. בכי שקולו נשמע ברחבי מצרים כולה. בכי שקורע קרע במציאות ומאפשר לידיעה לחלחל מתוך עצמה ובזכות עצמה. כמה פעמים בחיים אנחנו מתעלמים מהבוכים סביבנו, פוטרים את הבכי שלהם, כהתפרצות רגשות לא מותאמת? במילים: זה יעבור להם? כמה פעמים בחיים שלנו אנחנו מאפשרים לבכי להיות הדבר עצמו?
רגע הידיעה וההתוודעות של יוסף את אחיו ושלהם אותו, מלווה אותנו עד לסוף הפרשה. משם לתוך ההפטרה, שבה מדגים יחזקאל כיצד הממלכה המפורדת, המרוסקת, תהפוך שוב לממלכה אחת מאוחדת. במעשה הנבואי שלו הוא נטל ענף אחד וכתב עליו 'יהודה' וענף אחר שעליו כתב 'יוסף' (בהשאלה לשבטי ישראל) וחיברם יחדיו, עד שהיו לאחד. מעשה ההרכבה של יחזקאל, נועד כדי לרענן ולחזק את שני הענפים, את שתי הממלכות שחרבו בחורבן אשור וחורבן בבל. מעשה המרכבה, אינו מעשה כלאיים, אלא שני הענפים הם שני זנים מאותו המין.
בסופו של חג החנוכה, שבו קיווינו שיתרחש הנס ותחתם עסקה לשחרור החטופים והחטופות, עם כניסתה של שנה אזרחית חדשה, אנחנו כואבות לדעת כי הממשלה הצליחה וממשיכה להצליח להפריד את ענפי העץ שעמלנו ועודנו עמלות להצמיח. העץ התרבותי והלאומי שלנו, עץ החיים שמסוכך על שגרת ימינו, על הגעגוע לבית שכמעט ונחרב, געגוע למי שכבר לא איתנו ולמי שעוד לא חזרו. כואבות לדעת שאנחנו נתלות במצג השווא, במסכת האחדות הממסכת על הקרע הגדול הקיים בתוכנו. כואבות לראות כיצד בכסות מילים חלולות אנחנו מניחות לחברי ממשלה להשתלח נגד משפחות החטופים, להסית את הציבור נגדם ולטרפד כל אופציה קטנה של עסקה. המלחמה שהסתיימה בקול ענות חלושה בצפון הארץ עוד לא הכשירה את הקרקע הפצועה להחזיר אליה את מי שפונו ממנה לפני יותר משנה. הדרום גם הוא רחוק משיקום ותל אביב לא נרדמת, ולא רק בגלל חיי הלילה שבה. אנחנו ממסכות את החרדות וממשיכות בשגרה כפויה, כשמדי פעם יוצאות להפגין, כמי שכפאן השד, להחזיר אותם ואותן הביתה.
ובכל זאת, עם שוך אור נרות החנוכייה והעלאת אור נרות השבת נוכל להתכנס לרגע הקטן המסתתר בתוך הפרשה הגדולה ומלאת הפרטים, רגע הידיעה.
הרגע שבו המסכה הוסרה, הרגע שבו יש מקום לרגשות געגוע ואהבה להתעורר, הרגע שיש מקום לבכות בו, גם למנהיג גדול. הרגע שבו יש גם מקום להכות על חטא ולתקן ולו במעט את שקולקל. זה גם הרגע שמאפשר חיבור מחדש של ענפים, החולקים מטען גנטי דומה והשונים זה מזה בתכונותיהם, אורחות חייהם, תפיסות עולמם, וחיבורם יכול להצמיח עץ חזק יותר, זה שיעמוד מול פגעי הטבע והאדם. והרגע הקטן והיחיד, מתעקש לחזור אלינו כל שנה בשנה, בשעות החשוכות ביותר של עונת החורף, בימים שבהם נחליף את השנים, נכבה את הנרות ואולי נדליק אחרים.
השנה, יותר מכל שנה אחרת, נתעקש לראות את הרגע הקטן מהבהב, מתעקש לספר שוב את סיפורו של יוסף, הנקרע בין הגעגוע לאב לכעס על האחים, בין חרטה לבין שמירת טינה, בין הילד שהיה לאיש שבחר להיות. איש שאלוהים בקרבו. ומי יודעת? אולי הרגע הזה יהפוך לאור גדול שבסופו תחתם עסקה, המלחמה תסתיים ואנחנו נתחיל במלאכת השיקום.
שבת שלום