פרשת "וישב" פותחת מחזור של ארבעה עשר פרקים, שכולם עוסקים בקורות יוסף ואחיו. אנחנו מלווים אותם במשך כמה עשרות שנים, במהלכן יתחוללו בחייהם שינויים מפליגים – מהם נפשיים, מהם רוחניים, מהם גיאוגרפיים.
יחד עם יוסף ואחיו, אנחנו סוקרים את חיינו שלנו – את האתגרים שלפתחם ניצבנו, את המכשולים עליהם התגברנו, את השינויים שעברנו.
ויחד איתם אנחנו שואלים את השאלה – מה הוביל אותנו אל המקום בו אנחנו נמצאים? האם היינו פועלים אחרת, לו ניתנה לנו האפשרות? האם אנחנו מתחרטים? שאלות קיומיות אלה, המעסיקות אותנו לאורך חיינו, העסיקו אותנו ומעסיקות אותנו במיוחד בתקופה הקשה בה נמצא עמנו, כבר מעל שנה. ומי מאיתנו שחוו על בשרם ממש את אימות השבעה באוקטובר והמלחמה, שואלים אותן אולי ביתר שאת.
כזכור, מערכת היחסים במשפחתו של יעקב איננה מערכת יחסים בריאה כלל וכלל. לאחר תקופה של מתח במשפחה, על רקע חלומותיו ושחצנותו של יוסף, באה רגיעה מסוימת כאשר האחים יוצאים לרעות את הצאן בשכם.
יוסף, הבן היקר והאהוב, נשאר עם אביו.
אלא שאז מחליט יעקב החלטה גורלית – הוא שולח את יוסף לראות מה שלום אחיו. השיחה ביניהם קצרה מאוד: יעקב מנחה את יוסף בשני משפטים, יוסף עונה לו במילה אחת – הנני. אף אחד מהם איננו מודע לכך שהשיחה הזו תהיה המילים האחרונות שיחליפו במשך יותר מעשרים שנה.
תוצאת השיחה, גם היא נמסרת לנו בקיצור נמרץ. בפסוק 14 בפרק ל"ז נאמר לנו בפשטות: "וישלחהו [יעקב את יוסף] מעמק חברון". כביכול, יצא יוסף לשליחות פשוטה. אבל לשלֵחַ היא מילה אקטיבית יותר מאשר סתם "לשלוח". בכך רומז לנו הכתוב שיש פה יותר מאשר סתם יציאה מן הבית, שהדרך לא תסתיים בשכם.
הרגע הזה, בפסוק 14, הוא רגע גורלי לא רק ליוסף, שימצא את עצמו נמכר לעבדות במצרים, אלא לתולדות עם ישראל. שלוש המילים האלה, "וישלחהו מעמק חברון", יביאו בסופו של דבר את עם ישראל כולו למאות שנות גרות ועבדות במצרים, עד שיבוא משה וישתמש באותו שורש באומרו לפרעה: "שלח את עמי". ובין ה"שילוח" של יעקב לבין ה"שלח את עמי" של משה, אנחנו מוצאים את יוסף.
לאחר טלטלות רבות ומבחנים בהם מעמיד יוסף את אחיו, יחשוף יוסף את עצמו בפניהם בפרק מ"ה ויפנה אליהם במילים הבאות: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: (בראשית מ"ה 5)
בעיני יוסף, אלוהים שלח אותו. הוא בוחר באמונה, בפיוס ובסליחה.
יוסף יכול היה לכעוס על כך ששולח מן הבית, וייתכן שאכן במפגש הראשון עם האחים זו הייתה תגובתו. אבל לבסוף הוא בוחר בדרך אחרת. כפי שהוא רואה את הדברים, הכל קרה לטובה, כדי שיעלה לגדולה במצרים ויוכל לדאוג למשפחתו בשנות הרעב.
ברגע קריטי אחד נשלח יוסף מן הבית. לא הוא, ולא יעקב יכלו לצפות את שרשרת האירועים שתתרחש בעקבות הרגע הזה.
כחייו של יוסף, גם חיינו-אנו מורכבים מאין-ספור רגעים בהם אנחנו מקבלים החלטות, ואיננו יכולים לדעת לאילו צמתים נגיע בעקבותיהן. אולי רק אלוהים יודע.
מה נתון בידינו? נמסרה בידינו הבחירה כיצד להתייחס לחיינו. האם להתחרט, לכעוס, לשנוא, להלקות את עצמנו ואת האחרים על מה שקרה, או לקבל את העובדה שמה שהיה היה, ומה שחשוב הוא מה הצלחנו לעשות עם חיינו. לשמוח בהישגים שהשגנו, להסתכל הלאה, לא לאחור. לאחר אירועים קשים, כואבים, מייסרים, רגעים של חיים ומוות – כביכול "מותר" לנו להניח לרגשות השליליים להציף אותנו. אולם עיון בעשרות השנים הקשות שעברו על יוסף מאז נמכר לעבדות, מציע לנו אפשרות אחרת – היאחזות באור, בהזדמנות, בטוב.
חנוכה בפתח. בחוץ חושך גדול, בתוך הבית תאיר חנוכייה בנרותיה הצבעוניים. מי ייתן, ונבחר לראות את השמחה, האור והצבע שבחיינו, את האור שבנו ובאנשים שסביבנו, ולא את החושך.
מי ייתן, ויהיה בנו תמיד הכוח שהתברך בו יוסף – לראות את האור הטוב, ולא את הפינות האפלות, להתברך באור הזה ולהאיר על סביבותינו.
שבת שלום!