אִם צַו הַגּוֹרָל
לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –
תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,
לָנוּחַ בְּבֵית–קִבְרוֹתַיִךְ.
אֵין דְּמִי–חִדָּלוֹן
בָּעֶצֶב שֶׁלּוֹ הָרוֹגֵעַ,
וְשִׁיר–עֲבוֹדָה
מֵעֵבֶר לַדֶּרֶךְ בּוֹקֵעַ.
וְזֵכֶר שׁוֹכְנָיו
עוֹדֶנּוּ אָרוּג בַּמַּסֶּכֶת,
וְעֵץ מַצֵּבָה
מִמַּעַל כְּיָד מְבָרֶכֶת. (רחל, 1927)
רחוקה מביתה שבקבוצת כנרת מבקשת רחל על מקום קבורתה. גם יעקב אבינו העומד למות בפרשתנו, האחרונה לסיפורי האבות ולספר בראשית, משביע את בנו יוסף: " שִׂים–נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל–נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי, עִם–אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם". (בראשית מ"ז, 29-30)
הבקשה על מקום הקבורה מלווה את פרשתנו – בהמשך יעקב אוסף את בניו וקורא להם את עתידם. כל בן, כל שבט, שבט מקבל 'ציון' וייעוד. וכשהוא מסיים, חוזר יעקב על בקשתו: וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל–עַמִּי—קִבְרוּ אֹתִי, אֶל–אֲבֹתָי: אֶל–הַמְּעָרָה—אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל–פְּנֵי–מַמְרֵא—בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת–הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי—לַאֲחֻזַּת–קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת–אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת–יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת–לֵאָה. (בראשית מ"ט – 29-31)
וסיומה של הפרשה שלנו, סופו המוחלט והסופי בהחלט של ספר בראשית: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל–אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן–הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל–הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת–עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן–מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם. (בראשית נ' 26-24)
לכאורה – אתה כבר מת, מה אכפת לך איפה תהיה? וגם אין לך שום דרך לדעת אם בקשתך מתקיימת – על כן אומר יעקב ליוסף וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת – חסד של אמת הוא כזה שאין למקבל החסד שום דרך לגמול לעושה החסד.
והנה בימים אלה אנחנו עוסקים לא מעט בהבאתם של הרוגים למקום הקבורה הראוי להם, הרצוי להם. לעתים, כמו שקרה מיד עם פרוץ המלחמה הארורה הזאת, ראשית בקבר זמני ורק אחר כך בבית העלמין הקבוע, בקיבוץ או במושב או בעיר, לפעמים רק בקהל מצומצם מאוד ותחת האפלה, ועל אף כל אלה – כי מקום הקבורה קשור קשר עמוק לחיים שהיו ואינם, הוא סמל, הוא מסר לאומה, הוא מורשת חינוכית, והוא נשאר לשנים, לדורות, למאות ולאלפי שנים אחרי הסתלקות האדם.
בן גוריון, למשל, כתב בצוואתו: "אבקש כי יביאו אותי לקבורה בנחלת הקבר במדרשת שדה בוקר לצד קברה של פולה זיכרונה לברכה. אבקש כי בעת הלוויתי וליד קברי לא ישאו הספדים ולא יושמע ירי מטחי כבוד."
מנחם בגין נתן מכתב ליחיאל קדישאי, עוזרו הנצחי והמסור – וביקש לפתוח "אחרי מאה ועשרים", ובו הוא כתב: יחיאל יקירי,
בבוא היום הואל נא לקרוא באזניהם של יקירי נפשי, ידידים וחברים את בקשתי זו: אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטיין ומאיר ברזאני. והריני מודה לך ולכל מי שיעשה לקיום הבקשה.
שלך באהבה, מ. בגין.
שניהם, דוד בן גוריון ומנחם בגין, נעדרים מחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, היעדר שחזק בהרבה מנוכחותם של האחרים שם.
הר הרצל עצמו הוא סיפור לאומי מכונן – בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, נקבר ב-1904 בווינה, אבל ביקש שעצמותיו יועברו, יחד עם עצמות בני משפחתו, לקבורה בארץ ישראל בידי נציגי העם היהודי. כמעט יובל אחר כך, עם הקמת המדינה, בחרה הממשלה יחד עם ההסתדרות הציונית ועדה שתאתר את המיקום הנכון לקבורתו של הרצל. מקומות לא מעטים נשקלו – מנהיגי התנועה הציונית היו קבורים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, והסוציאליסטים מבינם בבית הקברות כנרת. אוסישקין הציע להקים פנתיאון לאומי במערת ניקנור במורדות הר הצופים. הועדה בחרה בירושלים, ואיתרה פסגה חשופה וגבוהה באזור שכונת "בית וגן" במערב ירושלים, שכונתה עד אותה תקופה בשמה הערבי "אלשראפה" ("הנשקפת"). קבורתו של הרצל במקום – 1949 – נתנה להר את שמו, ואחר כך נוספו חלקת גדולי האומה, יד ושם, וכמובן בית הקברות הצבאי שרואה כל כך הרבה יגון, וגאווה, בימים אלה.
זאב ז'בוטינסקי, קצת בדומה ליוסף בפרשתנו, חיבר בצוואתו בין העלאת עצמותיו לבין תחיה לאומית כללית – "ואת עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום". נדרשו כמעט עשרים שנה מהקמת אותה ממשלה יהודית ועד שנכנע העומד בראשה, דוד בן גוריון, ללחצים לממש את צוואת יריבו הפוליטי.
גם משה רבנו – על פי המקרא והמדרש – ביקש על מקום קבורתו. בפרשת ואתחנן הוא מבקש: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים ג' 25). אנחנו יודעים כי בקשתו נדחתה ואף מקום קבורתו אינו נודע. אלא שהקב"ה מנחמו "כָּל הַבְּרִיּוֹת יוֹרְדִין לַקֶּבֶר וְעֵינֵיהֶם כֵּהוֹת, אַתָּה לֹא כָהֲתָה עֵינֶךָ. כָּל הַבְּרִיּוֹת מְטַפְּלִים בְּכֵלִים מַעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם, אָרוֹן, מִטָּה וְתַכְרִיכִין, אֲבָל אַתָּה בְּתַכְרִיכֵי מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, אָרוֹן מַעֲשֶׂה שָׁמַיִם, מִטָּה מַעֲשֶׂה שָׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, כָּל הַבְּרִיּוֹת כְּשֶׁהֵן מֵתִין מְטַפְּלִין בָּהֶן קְרוֹבֵיהֶם וּשְׁכֵנֵיהֶם, אֲבָל אַתָּה אֲנִי וּפָמַלְיָא שֶׁלִּי מְטַפְּלִין בְּךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, 6): וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי." (מדרש דברים רבה ט',ה)
אנשים חשובים זוכים לקבוע את מקום קבורתם, ומקום קברם חשוב ממקום חייהם – אפרים קישון חי את רוב שנותיו האחרונות בשוויץ אך הוא קבור בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, ליד ביאליק, אחד העם, ואריק אינשטיין. יהונתן גפן מת בתל אביב, ומאיר שָלֵו באלוני אבא – ושניהם נטמנו בבית העלמין בנהלל, מקום שגם הוא סמל לאומי, כמעט כמו בית הקברות בכנרת, אתו פתחנו, ושבו נקברה נעמי שמר, לצד רחל, וברל, סירקין ומשה הס.
ונשוב ונבקש כי יזכו החטופים המתים לקבורה ראויה, במקום הראוי להם, המספר וחותם את סיפור חייהם.
שבת שלום