אנחנו קוראים בפרשת "ואתחנן", מהחשובות בפרשות התורה, ומנסים להבין מה אלוהים מבקש מאיתנו. מה אומרים לנו הפסוקים העתיקים להלן שהם הפתיחה לקריאת שמע:
וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְ-הוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ׃ וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּזֹ֥ת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ ׃ (דברים ו' 9-5)
יש לאהוב את האלוהים תמיד, בכל זמן. כששוכבים לישון וכשקמים בבוקר, בבית ובדרך. בכל מעשה שעושים. דברי האלוהים כאילו יהיו מונחים על היד שלנו, בכל כיוון שאליו הולכים הם יהיו כפנס מאיר בין עינינו. שלנו ושל בנינו ובנותינו אחרינו. תמיד.
אבל מה זה אומר, לאהוב את האלוהים? מה האל בעצם דורש מאיתנו?
בהשראת הפרשה, אני רוצה לשאול, כמילותיו של ביאליק, "מה זאת אהבה"?
הנה התשובה של המִשנָה (ברכות פ"ט מ"ה):
"'בְּכָל-לְבָבְךָ' – בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע".
איך לאהוב את האלוהים ביצר הטוב אני מבינה. הרי זו משמעותה של אהבה! להרגיש טוב עם עצמי ועם העולם. להיות חיובית. אבל איך אוהבים את אלוהים ביצר הרע?
זו כמובן שאלה קשה…פרשנים גדולים מתחבטים בה, ורובם מצטטים את הרמב"ם, האומר שיצר הרע הוא הכעס, ואפילו בשעת כעס עלינו לזכור במה אנחנו מאמינים ומאמינות, מהם העקרונות והערכים שעליהם אנחנו משתיתים את חיינו.
אולי מתכוונת המשנה, ובעקבותיה הרמב"ם, לומר – שאנחנו לא מושלמים. לא כל היום אנחנו חיים לאור הערכים שלנו. לא תמיד. לפעמים אנחנו לא נדיבות מספיק, לא חומלים מספיק, לא סבלניים מספיק. אבל אם אנחנו ישרים וישרות עם עצמנו, עלינו להסתכל במראה, להכות על חטא, לעשות חשבון נפש, ולנהוג אחרת.
למה הכוונה? נאמר שאני מאוד כועסת. או שונאת. או בָּזה. או מסתייגת. או פוחדת ומאוימת. פתאום כל מיני יצרים שליליים ורגשות שליליים משתלטים עליי. ומתוך כך אני עומדת לפעול באופן שאיננו ראוי, איננו ראוי על פי קנה המידה שלי, בעולם הערכים שלי. ואז, אז אני בוחרת לעצור רגע. אם אני מצליחה לזכור את הציווי הזו, "בכל לבבךְ ובכל מאודךְ…", זה אמור לעצור אותי. לאפשר לי מרחב נשימה. להזכיר לי שהכעס, השנאה, הבוז, ההסתייגות, הפחד – כולם מיותרים.
אנחנו מציינים בשבוע הבא את ט"ו באב – וזה נכון בזוגיות.
יום המוגדר במסורת שלנו כחג האהבה – זה מתייחס ונכון ליחסים בין אדם לחברו, בין אישה לרעותה.
ולקראת שבת נזכור, שהשבת היא יום של אהבה בינינו לבין בוראנו, בינינו לבין הבריאה כולה, האנושות כולה.
עלינו לשאול את עצמנו, כל אחד ואחת מאיתנו, מתי לא הצלחתי לאהוב את האלוהים ביצר הרע שלי, מתי לא הצלחתי לעצור את הרגשות השליליים שגאו בי. באופן אישי. קהילתי. חברתי.
נדמה שבשנתיים האחרונות – כחברה – גאו בנו לא פעם היצר הרע של השנאה, של הניכור, של ההבחנה בין "אנחנו" ו"הם", של היעדר החמלה, של תחושת האיום ממי ששונים מאיתנו, שתרבותם אולי איננה תרבותנו, שאמונתם אולי שונה, שמראיהם אחר. האם בימים הקשים האלה אנחנו זוכרים וזוכרות לאהוב את ה' בכל לבבנו, גם ביצר הרע שלנו?
האלוהים מכיל את כולנו, כך אנחנו רוצים ורוצות להאמין. נשתדל ללמוד ממנו גם אנחנו, ולהכיל את מי שסביבנו, מי שחיים איתנו ולצידנו, את כולם. נשתדל להזכיר לעצמנו מהי נדיבות, מהי חמלה.
שבת שלום.