מספרים על מורה למתמטיקה שהיה מתוסכל שהתלמידים לא הבינו את כל המושגים שהוא לימד. הוא החליט לחקור את הנושא – מה גורם לתלמידים להצליח, מה גורם להם להיכשל, איך הם מרגישים בסוף כל שיעור. אחרי שנה של העבודה הקשה הזאת, הוא ראה שהציונים עלו. הוא שאל תלמיד אחד, "למה אתה חושב שהצלחת הרבה יותר השנה?" התלמיד השיב לו, "כי עכשיו אני אוהב את עצמי כשאני איתך." ואז המורה הבין: הוא לא מלמד מתמטיקה, הוא מלמד ילדים.
עם החזרה, בקרוב, לבית ספר מתבקשת התבוננות באחד הדברים היקרים והחשובים לנו – חינוך ילדינו וילדותינו. יש הרבה שיטות שאפשר לבחור בהן – חינוך מסורתי של הרצאות ומבחנים, חינוך חוויתי "ניסוי", חינוך אנתרופרוסופי, חינוך דמוקרטי, חינוך ביער, ועוד. הורים בוחרים את השיטה ומוסרים את הילדים לצוות בית הספר יחד עם האחריות לחינוך שלהם.
אני אוהבת לחזור על הגישה של התלמוד שכתוב (קידושין כט), "האב חייב…ללמד (את בנו) תורה…ללמדו אוּמנות; ויש אומרים אף להֹשיטו במים." למרות שכתוב בהמשך שאם האב לא יכול ללמד את בנו, הוא שוכר מורה, האחריות על חינוך הילדים מוטלת קודם כל על ההורים. "ללמדו אומנות" זה להכשירו למקצוע שממנו הוא יכול לפרנס את עצמו ולחיות. "להושיטו למים" זה ללמדו לשחות, עוד כלי הישרדות חשוב. האם משתמע מכך שהתלמוד רוצה לומר שגם יש צורך קיומי בלימוד תורה?
התלמוד ממשיך ומסביר את ביסוס "לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה" על הפסוק (דברים יא, 19), "ולמדתם אתם את בניכם" שאפשר לנקד את המילה "ולמדתם" "וְלִמַּדְתֶּם" או "וּלְמַדְתֶּם". וכך אפשר להבין את הפסוק שהכל שאדם מצוּוה ללמד את בנו יש גם "מִצְוָה לְלָמֵּד אֶת עַצְמוֹ." חינוך זה לא רק להעביר מידע אלא להדגים דרך חיים. אם אנחנו רוצים שהדור הבא ימצא ערך בלמידה, אנחנו בעצמנו צריכים להוות דוגמה אישית של חשק ללמידה, פתיחות לדברים חדשים, סקרנות וצניעות להודות שלא הכל יודעים. חינוך לא נגמר עם תואר – הוא אין סופי.
פרשת שופטים מעצימה את הערך של למידה מתמדת (מה שנקרא באנגלית “lifelong learning”). כתוב בפרשה (דברים י"ז, 20-14(, "כִּי–תָבֹא אֶל–הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ…שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ….וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת–מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל–סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל–יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת–ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת–כָּל–דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת–הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם לְבִלְתִּי רוּם–לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן–הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל–מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל."
אנחנו לומדים קודם כל שעל מנהיג להיות לומד מתמיד. הוא לא עובר איזה קורס בזק של "איך לגבות מיסים" וזהו. על המלך לכתוב לעצמו משנה תורה אישי ולקרוא אותו מדי יום כל חייו, כדי להקנות עוד ידע, לעשות ריענון דברים מוכרים, ולקבל הזדמנות לחשיבה חדשה. בנוסף, המלך מקבל תזכורת כל יום ביומו שאפילו למלך יש סמכות מעליו והוא מחויב למשפטים ולערכים הנשגבים של התורה.
רש"י (צרפת, מאה ה-11) מסביר שעל המלך לכתוב "שני ספרי תורה. אחד שהוא מונח בבית…ואחד שנכנס ויוצא עמו." התלמוד (סנהדרין כ"א, ע"ב) מביא דוגמאות לדבר: "יוצא למלחמה מוציאה (עמו)…יושב בדין היא עמו, מיסב (לאכול ו)היא כנגדו…." ספר החינוך, ספר שמפרט את כל תרי"ג המצוות לפי הסדר שהן מופיעות בתורה (ברצלונה, מאה ה-13), מסביר את הצורך למלך להחזיק משנה תורה תמיד "…לפי שהמלך ברשות עצמו…ובשבט פיו יכה ארצו וברוח שפתיו יצית מי שירצה בכל עַמוֹ, על כן באמת צריך שמירה גדולה, וזיכרון טוב יעמוד נגדו יביט אליו תמיד…." תפקיד ספר תורה הוא לשמור על המלך כדי שהוא ישמור על עַמוֹ.
ועוד כתוב בספר החינוך, "מצוה עליו לכתוב ככל אחד מישראל." אכן, המצווה האחרונה בתורה, מספר תרי"ג, היא "לִכְתֹּב כָּל אֶחָד סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ". ומוסיף, "אִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְנֶאֱהָב מְאֹד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (מנחות ל, א)…כְּתָבוֹ כְּלוֹמַר בְּיָדוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלוֹ מֵהַר סִינַי." מלך, כנראה, לא כל כך שונה מאדם רגיל. ובנוסף, אדם רגיל יודע בדיוק מה המלך יודע ויכול לבוא איתו בדין וחשבון על שילטונו. והכל שאני לוקחת אחריות על החינוך המתמשך שלי בכתיבת התורה שלי, אני מקבלת את הלגיטימיות לדון בתורה כאילו קיבלתי אותה בעצמי מהר סיני.
כולנו מצווים להיות לומדים תמידים לכל החיים. אין מישהו שלא יכול ללמוד משהו חדש. התורה היא אכן לא ספר קל להבנה וניתנת מאד לפרשנויות שונות, אבל עלינו ללמוד. אני חוזרת לאותן פרשיות השבוע שנה אחרי שנה ואני תמיד לומדת משהו חדש. התורה מזמינה אותנו לבחון את חיינו שוב ושוב, ולחזור פעם אחר פעם על המשמעות של קיומינו והערכים שלנו. בתורה יופי וכיעור. אפילו מי שדוחה את התורה צריך קודם להחזיק בה, להתבונן בה ולכתוב אותה.
שנת לימודים חדשה היא הזדמנות חדשה למורים, הורים ותלמידים לחשוב על מה באמת חשוב בחינוך ולקחת אחריות ביחד. ומי ייתן שגם מנהיגי מדינתנו ועמנו לוקחים על עצמם המצווה ללמוד כל יום. גם בשנה שלמדנו על בשרנו דברים קשים מנשוא, אנחנו ממשיכים ללמוד. אפשר לדון בשיטות לימוד, אבל עצם הלימוד עצמו חיוני והכרחי לקיומנו ולאנושיותנו.
שבת שלום