פרשת "ראה" וזו הבאה אחריה, "שופטים", מבטאות מאמץ מרוכז לכונן את המסגרת של המדינה העתידה שתקום אחרי הכניסה לארץ וכיבושה. כך, במישור שבו ספר דברים מציג את עצמו, כנאומו הגדול של משה ערב מותו במדבר. במישור שמציע חקר המקרא, מערכת חוקים זו אמורה לבסס, לשנות ולהעמיק את איכותה של ממלכת יהודה הקיימת, וזאת ברוח המהפכה הדתית שהתחוללה בה בדורות האחרונים של תקופת הבית הראשון. במישור האחד עומד הצעד הגדול שחברת בני ישראל תצעד עם יציאתה מהמדבר והפיכתה לחברה המקיימת ממלכה; במישור השני, הצגת הדברים כנאומו של משה מבטאת ניסיון לתקן מן היסוד מה שהתעוות במהלך הדורות, להציב סטנדרטים חדשים וראיים שיבטיחו את קיומה של הממלכה ואת האיכות העושה קיום זה לאפשרי ולראוי. בין כך ובין כך פרשתנו מציבה פעם אחר פעם, בשורה של ממדי חיים, את שאלת היסוד, כיצד יובטח שהחברה והמדינה תהיינה שונות מהותית, ייחודיות וראויות, כיצד תכונן מציאות חברתית ופוליטית שתעמוד באמות המידה של הברית בין העם לאלוהיו.
פרטי הדברים רחוקים מלהיות פשוטים עבורנו. לא אחת מתעוררת בנו חלחלה. לא אחת אנו עומדים נוכח הכתוב ותוהים האם אלה אמות המידה לכינון חברה יהודית ראויה, האם נוכל ללמוד אל חיינו מהנאמר בפרשה. עם קריאת הפרשות אנו מצוּוים לא רק לקבל, ולהפנים, לשמור ולעשות, אלא גם לברור ולסרב, לרפא ולחדש. כך עולה בפרשתנו הסוגייה המזעזעת של "עיר הנידחת", שכעונש על עזיבתה את דרכי האל ואת ציוויו נענשת בחורבן עד היסוד ובהרג כל תושביה. כך שבים ועולים ביטויים מזעזעים, המאכלסים הרבה מפרשות ספר דברים, בדבר היחס אל הגויים יושבי הארץ וההכרח לא רק להיבדל מדרכיהם אלא להשמידם.
במישור אחר עולה כמרכז עבודת האל דווקא ריכוז הפולחן בבית המקדש בירושלים והצו לנתץ את הבמות, שעד אתמול נתפסו כמרכזים דתיים לגיטימיים. עד אתמול היו מרכזי עבודת האל המקומיים, הביתיים, ביטוי ראוי לביזור, ליחס חי בין הקהילה המקומית לבין עבודת האל, בין הנוף הממשי שבו חי אדם לבין הברית ההיסטורית בין האל לעמו. לפתע הם נעשים פסולים ומסוכנים, ביטוי לתקופה שבה עדיין לא באנו "אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" ועדיין מותר היה שנעשה "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים יב, 9-8).
בעומדנו היום אל מול הסכנה הנוראה, והממשית עד אימה, הממוקדת באותה פיסת אדמה שאנו מכנים "הר הבית" ואחרים "חראם א' שריף", חובה עלינו לתהות עד כמה ראוי לנו להתפעם מהלהט שבו מקודמת מהפכה זו, העומדת בלב ספר דברים. אנו יודעות ויודעים היטב שקנאי הדת של שתי הדתות העיקריות של ארצנו מבקשים לכלות את חיינו בשם קדושת ההר. מגיצי האש הזרה שמבעירים בהר הנורא ההוא עלולה בכל עת לצאת אש שתאכל לא רק את ארצנו אלא אף את האנושות כולה. מעבודת הקורבנות השתחררנו לפני אלפיים שנה, מאימת ההר המאיים להעלותנו כקורבן ומרוח המוות שמפיחים סביבו – איננו מצליחים לשחרר את החברה שלנו. ומותר לשאול, האם אימת ההר והמצווה לִרחַק מסכנת האש האוכלה והזרה הגלומה בו, אין דינה להעלות הרהור שני גם באשר לניסיון שרבות ורבים בקרבנו דבקו בו להיאבק דווקא על מקומנו ברחבת הכותל המערבי.
אבל מעבר לפרטי הדברים, להיבטים השונים של התנהלות החברה ועיצוב החיים הדתיים, בולטת בפרשה סוגיית המנהיגות. משה במדבר, או הסופר של ספר דברים המדבר-כביכול מגרונו של משה, מבין היטב שניתן אמנם להציב כיווני דרך מפורטים, לכונן חוקה וחוק שיקיפו תחומי חיים רבים, אבל בסופו של דבר את כיווני העתיד תקבע הנהגת הדורות הבאים. את ההנהגה הזו מדמה ספר דברים בעיקר בדמות ממשיכי דרכו של משה – הנביאים. אמנם, עולה האפשרות שהעם יתאווה לסוג ההנהגה המקובלת במדינות אחרות, והתורה אף מאשרת אותה: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ … וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז, 15-14). אולם, נאומו של משה עוסק בעיקר במגבלות שונות סביב בחירתה והתנהלותה של הנהגה זו. אם נשים מול עינינו את הפרספקטיבה המחקרית, היינו את ההבנה שנאום זה המושם בפי משה, מתחבר דורות רבים לאחר שכינונה של מלכות, פעולתה וכוחה הם עניין מובן מאליו במלכויות יהודה וישראל, נוכל להעריך נכונה עד כמה מבטא עיסוק שולי ומתַחם זה בדמות המלך הנחה שלא במלך ובמנגנון שלטונו מגולמת הנהגתו האמיתית של העם.
את עמידתו של העם לפני אלוהיו, את ההכרעות הגדולות שתבואנה, את השילוב המורכב בין הנאמנות לדרך שפילס משה לבין ההכרח לפלס בה כברות דרך חדשות, ינהיגו ויובילו הנביאים. עד לספר דברים כמעט לא נשמע מונח זה בחללה של התורה. רק פעם אחת, בספר בראשית, מוכרז אברהם בפי האל כ"נביא", כשכל הנאמר עליו בהקשר זה הוא שלתפילתו יש כוח רב (בראשית כ', 7). ארבעת החומשים הראשונים אינם נבואיים, לפחות לא במפורש. בני אדם דוברים עם האל, דוברים אל האל, מביאים את דברו – אך אינם מוכרזים כנביאים. כך בלעם, הנתפס במסורת כנביא מאומות העולם, אינו מכונה בספר במדבר נביא. למען האמת מעמדו וכוחו זוכים לאִפיון רק מפיהו, לאחר כשלון השליחות שהטיל עליו בלק, לאמור: "שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" (כ"ד, 4).
רק בספר דברים מופיע הנביא כדמות מובילה ומנהיגה, כמי שאמור להביא לעם את דבר האל. משה מתייחס אל עצמו כדגם מייסד של הנהגה זו, כשהוא מדבר על הנביאים שהאל יקים בעתיד לעמו כמי שיהיו "כמוני" (דברים י"ח, 15), היינו יפעלו באותם מישורים ויבטאו אותו סוג של סמכות כמשה. ואילו פסוקי הסיום של חומש דברים ושל התורה כולה, המדווחים על מותו של משה ועל משמעות שליחותו, מכריזים ש"לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים ל"ד, 10). משה מכונן אמנם את דגם ההנהגה הנבואי, אולם לא קם – ובמשתמע גם לא יקום – נביא שיגיע לעוצמת נבואתו ולרמתה.
דיון של ממש בדמות הנהגה זו מצוי בפרשתנו ובפרשת שופטים, שבהן המונח נביא שנעדר עד כמעט מן התורה, מופיע ושב ומופיע תשע פעמים. משה הדובר בנאום יודע ומבין שדמות הנביא – מי שימשיך את דרכו שלו בדורות העתיד – היא בעלת חשיבות מכרעת במאבק על דמות העם ומדינתו. מדבריו לא מתברר כיצד יקים האל את הנביא. אי בהירות זו היא כנראה ביטוי לטבעה המיוחד של הנהגה ישירה וספונטנית זו. שלא ככהונה והמלוכה, אין ממסד העומד מאחרי הנבואה. אדרבא, כל עניינה הוא הנהגה חוץ-ממסדית, לעתים קרובות אנטי-ממסדית. הנביא ניכר ככזה בכך שהוא מכריז על היותו נביא, על היות דבריו דברו הישיר של האל. מי שלא יישמע לדבר האל היוצא מפיו, "אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (דברים י"ח, 19), היינו אני, האל, אבוא עמו חשבון. מכאן, עולה כמובן שאלת האותנטיות. כיצד נדע שהמתיימר להיות נביא הוא אכן נביא אמת של האל ולא נביא-סוכן של עבודה זרה ומשחיתה? לכאורה, תשובתו של משה חדה וברורה. בפרשה הבאה, פרשת "שופטים" אנו קוראים: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (דברים י"ח, 22-21). בנוסף לתוכנה ההוראתי-מצוותי של נבואתו, על הנביא לחזות התרחשות יוצאת דופן. התממשותה היא אמת המידה לאמיתת יומרתו להיות נביא. אם התממשה ההתרחשות, סמכותו אלוהית ממש; אם לאו – אין לירוא ממנו ויש להורגו בעוון הניסיון להסית כנגד דבר האל תוך התחזות כדוברו הנאמן.
אבל מה שנראה לכאורה פשוט וברור רחוק מלהיות כזה. שכן בפרשתנו מופיע, עוד לפני דברים אלה, דיון אחר לגמרי. כאן מוצבת שאלת אמיתות הנבואה לא על התרחשויות פלאיות או פלאיות-לכאורה, אלא על איכות המסר הנבואי:
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים י"ג, 6-2).
אכן, התממשות האות והמופת היא תנאי הכרחי לנבואת אמת. היעדרה מצביע בבירור שיומרת ההתנבאות הייתה כוזבת. אבל אפשר גם אפשר שהתממשות זו לא תהיה יותר מניסיון שהאל מנסה אותנו, האם נתפתה ללכת אחרי נביאי שקר ולעבוד אלוהים אחרים. הנביא המדבר סרה על ה', גם אם התממש האות שניבא, בן מוות הוא. אסור להיענות לקריאתו ולהתפתות למופע המרשים של כוחו.
אולם כיצד נכריע שהמסר ההוראתי-מצוותי של הנביא שקרי הוא? שהנביא דיבר סרה על האל ועל תורתו? האם תמיד תעמוד לנו ההבחנה הפשוטה בין נביא הקורא לעבוד את ה' לנביא הקורא לעבוד אלים אחרים, דוגמת העמידה של אליהו נוכח נביאי הבעל על הר הכרמל (מלכים א' י"ח)? האם לא מסוכנת פי כמה וכמה קריאה נבואית נלהבת הקוראת לנו למעשה עוולה וזוועה בשם ה'? האם לא ניתן לעוות עד זרא את מסורת האמת שלנו ולפתות אותנו לעבודת שטן לאומנית, כוחנית, זדונית – בשמה של תורת ישראל ובשם אלוהי ישראל? אכן, העם זקוק להנהגת אמת שתקום ותסמן מחדש את כיווני הדרך ואת המצווה. שאם לא כן לא היה צורך שהאל יקים לו נביא. אתגרי ההווה, מציאות חיינו, מצוות הזמן הזה – ההתמודדות עם כל אלה אינה יכולה להיערך רק מתוך נאמנות למסורת רבת שנים, לכתבי קודש עתיקים, להנחיות משכבר הימים. עלינו לעמוד כל פעם מחדש מול הקול הדובר אלינו "היום הזה" ולהכריע האם ניענה לו או נסרב. הבאת הקול הזה היא תפקידו הנאצל של הנביא. אבל רק עלינו חובת ההכרעה האם הקול שהוא משמיע הוא אכן דבר אלוהים המעניק חיים ומרבה צדק ושלום, או שמא קולו של השטן המבקש לפתות אותנו לנתיבי מוות, לעשיית עוול, לעשיית מורשתנו פלסתר פשיסטי, כוחני, מתנשא, הנושא בחובו חורבן.
כאן מסתתם פיהן של התשובות הפשוטות והחתוכות-כביכול. כאן ליבה של המצווה לבחור בחיים ובטוב ולרחַק מהרע והמוות. כאן נדרש כל כוח אישיותו של אדם, כל כוח אמונתו, כל שפעת ליבו ומוחו. כאן נבחנת החברה שהקמנו כדי לכונן בית-חיים לעם היהודי. אל מול אתגר זה לא תעמוד לנו נבואה ולא הלכה כתובה. אך ורק עמידתנו כבנות ובני אדם בעלי מצפון, המבקשים לקיים את מצוות האל ולעשות הישר – בעינינו ובלבבנו. כאן אחריותנו אל מול הנהגה מעוותת דרך, אל מול אותם היבטים במורשתנו – כולל אלה המופיעים בפרשה שלנו ובזו הבאה אחריה – שאנו יודעות ויודעים שאל לנו להיגרר אחריהם. כאן ניבחן כיחידים וכחברה. כאן ייקבע אם ניפדה במשפט ובצדקה.
שבת שלום