כשהעולם נברא, הכל היה טוב – "וירא אלוהים כי טוב" (בראשית א). גם ביום שברא את האדם, יום השישי, כתוב, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד" (שם, שם 31). אבל מתברר שאידיליה היא דבר שקשה לשמור עליו. יש דינמיות לבריאה. לפי הפילוסוף היווני הרקליטוס: "דבר אינו קבוע מלבד ההשתנות." ה' מתאכזב מאדם וחווה כשטועמים מפרי עץ דעת טוב ורע וכתוצאה מכך נותן עונש לאישה ללדת בעצב ומקלל את האדם, "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". (שם, ג' 17)
עוברים עשרה דורות של פיזור בני האדם בכל הארץ, הרצח הראשון של קין את הבל עד למך המצהיר על הנטיה שלו לרצוח ומתגאה, "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם־קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה." (שם, ד' 24)
נח נולד בסוף פרשת בראשית, בן ללמך. וזה למך שבוחר בשם נח (שם, ו' 29) "לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'." רש"י מסביר: "עַד שֶׁלֹּא בָא נֹחַ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלֵי מַחֲרֵשָׁה וְהוּא הֵכִין לָהֶם" וכך נח הביא מנוחה לארץ מהקוצים. בעיני, הטקסט מעיד על הנטיה של האנושות ליצור בעמצה קשיים וסיבוכים. עד שמגיע אדם עם כישרון מיוחד – במקרה הזה, אדם שממציא טכנולוגיה חדשה, ומקל על כולם, הופך את העולם ליותר נוח.
ואז בתחילת פרשת נח, מתחיל ה' לאבד את סבלנותו לכלל בני האנוש. שכתוב: (שם,ו 6-5) "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכׇל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כׇּל־הַיּוֹם׃ וַיִּנָּחֶם ה' כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ׃" כאן, יש אותה המילה שלמך הביע על כישורונות בנו נח, אבל על פני הדברים, כוונתו של ה' נראית אחרת. וכאן רש"י מסביר, "נֶחָמָה הָיְתָה לְפָנָיו שֶׁבְּרָאוֹ (את האדם) בַ(עולם ה)תַּחְתּוֹנִים, שֶׁאִלּוּ הָיָה מִן הָעֶלְיוֹנִים הָיָה מַמְרִידָן." זאת אומרת, ה' נרגע מהחרטה שלו – כי האנושות היא לא כזו משמעותית בכל חבילת היקום.
רש"י מציע עוד אפשרות: "דָּבָר אַחֵר וַיִּנָּחֶם – עָלָה בְמַחְשָׁבָה לְפָנָיו מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאָדָם שֶׁעָשָׂה בָּאָרֶץ, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן נִחוּם שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן נִמְלָךְ מַה לַּעֲשׂוֹת." אפשר לומר שכפי שנח קיבל השראה לשפר את טכנולוגיית החקלאות, גם לה' הייתה הארה איך לטפל ברוע של בני האדם. ואוסיף: הייתה כאן מנוחת דעתו כי ה' הבין שלא צריכים להמשיך עם אותו הדפוס. אפשר לחשוב על רעיון חדש. אפשר לנסות משהו אחר. הבריאה לא צריכה להסתיים – היא יכולה להימשך ולהשתפר.
אחרי הצהרת ה' למחוק את כל הבריאה ולהתחיל מחדש, כתוב, (שם ו, 8) "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'׃" שימו לב שהמיל "נח" והמילה "חן" הן אותן אותיות הפוכות. אנחנו לומדים עוד תכונה של נח כאן – הוא היה פשוט איש נעים ונחמד. זה המודל לחיכוי של בני אדם בעיני ה' – אדם רגוע, מנומס, מתחשב, צנוע, נדיב. לפי הפרשן העמק דבר (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין במאה ה19 בפולין), "מצא נח חן שיהא הוא ראוי לבנות ממנו העולם כמו שהיה ובסדר אחר".
אחרי המבול, כתוב (שם, ח, 4), "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ." התיבה התנדנדה ארבעים יום ולילה בסערה, גשמים נפלו ורוחות נשבו. ובסוף, התיבה וכל תכולתה מגיעה למנוחה.
לבסוף, לפי הסיפור, אנחנו מבינים נח הוא האב של כל האנושות. וכך אנחנו מוצאים שהשם נח נמצא ב"אנחנו".
מי ייתן ונהיה כולנו – כל האנושות – כמו נח: נביא רעיונות חדשים שיביאו מנוחה לאדם ולארץ.
מי ייתן ונלמד להתייחס אחד לשני — גם לחברים וגם לאויבים – בחן, בנעימות בכבוד ובצניעות.
ומי ייתן שנדע שלכל סערה יש סוף, וגם אנחנו נגיע אל ימי השקט ושלווה.
שבת שלום