אָז כָּכָה:
אֲנִי לֹא רְגִילָה לִישֹׁן עִם אֲנָשִׁים
כִּי הַנְּשָׁמָה מְשַׁנָּה תְּנוּחוֹת
וּבַבֹּקֶר אֲנִי צְרִיכָה שֶׁיַּעַזְבוּ אוֹתִי
לבַד.
(אגי משעול, מתוך: מלאך החדר, 2015)
האם היא מעדיפה לשכב? לשבת? או אולי לעמוד ללא ניע, להתייצב מול אלוהים ולחכות למשב רוח, להשראה, לתזכורת, כפי שתיאר עמיחי את תפילת אביו (יהודה עמיחי, גַּם לִתְפִלַּת יָחִיד צְרִיכִים שְׁנַיִם):
… אֲבָל כְּשֶׁאָבִי הִתְפַּלֵּל הוּא עָמַד בִּמְקוֹמוֹ
זָקוּף וּבְלִי נוֹעַ וְהִכְרִיחַ אֶת הָאֱלֹהִים לָנוּעַ
כְּמוֹ סוּף וּלְהִתְפַּלֵּל אֶל אָבִי.
ואולי מכל האפשרויות הנשמה מעדיפה דווקא ללכת? אולי היא הכי קלילה והכי נושמת ומלאה כשהיא בתנועה.
בין "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כ"ט) של פרשת ניצבים ל"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה" (דברים ל"א) בפרשת וילך נפרשות האפשרויות השונות של עבודת אלוהים, של תנוחות הנשמה.
ניצבים: התייצבות חגיגית, פומבית, מהדהדת למרחוק, התייצבות שיש בה את האיכות של מעמד, שיש בה התחייבות. 'ניצבים' מתרחש בראשי ההרים, בפסגות, ברגעים מכוננים.
לעומת 'ניצבים' של השבועה ושל הברית 'וילך משה' הוא, לפחות לכאורה, פשוט ויומיומי יותר. אין בו את החגיגיות והחד פעמיות של המעמד. יש בו הכרה בארעיות, בזמניות, באנושיות. וכן יש בו הבנה של מגבלות היכולת האנושית: "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא", אומר משה לעָם ברגע אישי מאוד, פגיע, מכמיר לב. "וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר" (דברים ל"א).
אז מה השיעור שמשה, איש האלוהים, מלמד אותנו על עצמנו ועל יכולתנו לעמוד בתפילה, למצוא את התנוחה הנכונה לנשמה?
בפרקים קודמים של נאום הפרידה של משה, בפרשת ואתחנן, אנחנו לומדים על ארבעה "מצבי צבירה" בהתנהלות האנושית בעולם:
"בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ." (דברים ו')
פרשת שמע מזמינה אותנו לסמן את תנוחת הנשמה המועדפת עלינו: ישיבה, הליכה, שכיבה וקימה (-עמידה) ולשאול: מהו המנח שבו אנחנו חשים באופן העמוק ביותר את רושמם של "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"?
מה נוכל ללמוד ממשה על תנוחת הנשמה?
ראשיתו של משה בהליכה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב'), ובעקבות מעמד הסנה פותח משה במסע חייו, מסע של שיבה הביתה, אל אֶחָיו ואל גורלו, ויציאה אל המדבר, אל ייעודו: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי". (שם ד')
כעת, בערוב ימיו, הוא מתייצב בפני בני ישראל, מחדש את הברית בינם לבין אלוהים, ומנקודה זו נסללת דרכו לפרידה מהָעָם שליווה במשך ארבעים שנות הליכה אל הארץ שניבטת אליו כעת מנגד. ראשיתו של משה בהליכה של איש לוי ואחריתו בהליכה של מנהיג שמממש את תפקידו כמלווה: "וילך משה". לאן הלך? מבין האפשרויות השונות, אני מבקשת להזכיר את פירושו של הרמב"ן, שמתאר את משה הולך מאוהל לאוהל במחנה על מנת להיפרד מבני ישראל: וְיֹאמַר הַכָּתוּב עַתָּה כִּי מֹשֶׁה הָלַךְ מִמַּחֲנֵה לְוִיָּה אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְכַבְּדָם, כְּמִי שֶׁיִּרְצֶה לְהִפָּטֵר מֵחֲבֵרוֹ וּבָא לִטֹּל רְשׁוּת מִמֶּנּוּ:
אם נחזור לסיום לתנוחות הנשמה – לשבת ללכת לשכב לקום, אפשר להציע שבכל אחד ממצבי הגוף-נפש הללו ישנה הזמנה או הזדמנות למצוא לנו מקום, לתת לנו מקום כאן, בלכתנו על פני האדמה, והיכולת למצוא מקום טמונה בתנועה שביניהם, כלשון שיר הילדים ששרנו וחוללנו בגן הילדים למילותיו של אהרון אשמן (וראו: "עוגה עוגה": הצעה להמנון, מאת: זלי גורביץ'):
עוגה – עוגה – עוגה
במעגל נחוגה
נסתובבה כל היום
עד אשר נמצא מקום
לשבת
לקום.
שבת שלום