האם אי פעם התגשם לך חלום, והצטערת?
פרשת מקץ מפגישה את יוסף עם אחיו שנים לאחר שמכרו אותו לעבדות, והוא עכשיו איש רב השפעה במצרים והם באים להתחנן למזון. הם לא מכירים אותו אך הוא מכיר אותם והפרשה כולה מתנהלת מבעד לערפל של הטעיה ורמייה. רק בפרשת השבוע הבא יתגלה יוסף בפני אחיו ברגע אדיר של קתרזיס שנדמה שהוא פורקן לכאב שהולך ונבנה כבר מספר דורות במשפחה המקראית. אך זה לשבת הבאה. כרגע אנחנו בעומק המבוך, ברגע המתיש והמתסכל שקיים בסיוטים, בו כל פעולה שנעשה תוביל אותנו אל אימה נוספת. אני לא יודעת אם בפרשת מקץ אנחנו בתוך חלום נקמה של יוסף או בתוך חלומות החרטה של אחיו, אבל תיאור השתלשלות המעשה יכול היה להיות איור לתורה שלהלן:
"בסוף עומק נקודת הכעס מונח חפץ עז, שזה שכועסים עליו, ימות לאלתר. – דמיונות הכבוד והגאוה הם בלעדיים, כלומר: כל הכבוד בעולם מגיע לי… המקום המרכזי בעולם כולו אני תופסו….כפיית הטובה אינה מכירה בכך כי אי פעם מישהו נתן לי משהו…. קנאה היא תשוקה מסתורית להיות הזולת, ביטול עצמי מוחלט… אכזריות – ניצול עליונותי על זולתי לענותו, להתענג בראותי אותו מפרפר בייסורי מיתה ואזהר רק שלא להמיתו כדי שלא אפסיד הנאתי… תאוות – ליהנות בלי גבול ושזה יהיה הנצח שלי…" (ר' שלמה וולבה, עלי שור ספר ראשון, עמ' קפ"ד)
הדגשתי את המילים (כעס, קנאה, כפיות טובה וכו') בהן משתמש הרב וולבה לתאר מידות התנהגות שדורשות תיקון. בכל מידה/מילה הוא יורד אתנו לתהום העמוקה ביותר שרוחשת בתחתית שלה ודורש מאתנו להסתכל היטב: תהום הכעס היא מוות, תהום הכבוד היא בדידות, תהום התאווה היא להיזרק מחוץ לזמן, וכן הלאה. כמובן שאין בדבריו התעלמות מכך שרגשות אנושיים אמיתיים אלו קיימים בצורה זו או אחרת בכולנו, ולפעמים אפילו חיוניים לנו. הדרישה היא שנבין שבכל פעם שאנו משחררים כעס – ההרס סביבנו הוא אמיתי, בכל פעם שאנו משחררים תאווה – נפרצים גבולות של זמן ומקום, ואפשר להמשיך כך עם כל מידה ומידה והעיקר שנבין שנקודת הסוף של צעדינו עלולה להוביל לאיון של האחר שמולנו ואף לאיון שלנו עצמנו.
תורה זו נכונה גם כאשר הפגיעה שחווינו היא אמיתית, כאשר הכעס הוא מוצדק, כאשר האחר התאכזר אלי ואני נדרשת להגיב. הדרישה המוסרית כאן היא לשים לעצמנו גבול ולא בגלל "רחמים" על האחר שמולי (למרות שהכרה בסבלו של האחר היא מידה חשובה שראוי לתרגל) אלא מפני שבכך אנו שומרים על שלמות הנפש שלנו ועל כוחנו ליצור ולחיות בעולם.
מגיע הרגע שבו יוסף הבין שהוא חי בסיוט ולא בחלום שהתגשם, ובכיו הרעיד את קירות הארמון שבנה סביבו.
מי ייתן ונזכה גם אנחנו להתעורר מסיוט המלחמה המתמשכת, נזכה לראות בשובם של חטופינו לבתיהם ונזכה במו ידינו ומעשינו להביא שלום בארץ.
חנוכה שמח ושבת שלום.