יש רגעים שבהם פשוט אי אפשר לשבת יותר בשקט. רגעים שבהם הנפש לא יכולה להכיל יותר את המצב שנוצר, ופשוט חייבים לקום וללכת.
על רגע כזה כתבה חנה סנש בשנת 1942:
"קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,/ הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל. / הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל…"
כשילד עושה צעדיו הראשונים, אז הוא עלול ליפול בהליכתו. אך חנה סנש אומרת דבר אחר לגבי נפילתם של מבוגרים. יש מצבים בחיים שבהם אם לא נלך, דווקא אז ניפול. ניפול מוסרית, ניפול ערכית, ניפול חברתית.
ישנם רגעים שבהם אדם מרגיש כי הוא חייב ללכת. אולי כעם, אולי כיחיד, אבל אינו יכול לשהות יותר במקום בו הוא נמצא בלי פעולה אקטיבית. בפרשה שלנו אברהם חווה שלושה רגעים כאלה, המייצגים שלושה סוגים שונים של חוויה.
הפרשה נפתחת בקריאה הגדולה: "וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃" (בראשית י"ב 2-1).
קריאה זו מהדהדת הליכה אופטימית. אברם עוזב את המוכר לו באופטימיות גדולה, שאפשר לנחש שהיא מלווה בחשש ובפחד. הוא עוזב כדי ליצור חברה טובה יותר ולהיות ברכה לעולם.
כמה פסוקים לאחר מכן, אברם יעבור למדינה אחרת מתוך ייאוש: "וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃" (בראשית י"ב 10). שם הוא יחשוש לחייו ולחיי אשתו, ויגיב באופן שעשוי לעורר תמיהה מוסרית בכך שיבקש ממנה להזדהות כאשתו ויחשוף אותה לפגיעות מצד פרעה.
ההליכה האחרונה שאני מבקשת לציין כאן, מתרחשת כאשר לוט, בן אחיו של אברהם, נופל בשבי. זאת לאחר שאברהם ולוט החליטו להפריד דרכים: זה לימין וזה לשמאל. אברהם רודף אחרי השובים, ומחזיר את לוט, את הנשים ויתר העם ואת הרכוש: "וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן׃ וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם ׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק׃ וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כׇּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם׃" (בראשית י"ד 16-14). אברהם יוצא למלחמה כדי לשחרר את בן אחיו, "כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ." (בראשית י"ג 9).
שלוש הליכות הולך אברהם אבינו. שתיים מהן קשורות למיקום החברה בה יחיה, ואחת לאופייה המוסרי.
- בייאושו מהיכולת להתקיים פיזית יורד אברהם למצרים, הוא מתמקד בהישרדות הפיזית ופועל בצורה המסכנת את אשתו.
- בתקוותו כי יצליח לבנות חברה מבורכת, שיש בה חיי רוח – עוזב אברהם לארץ המובטחת, בכדי להיות ברכה עבורו ועבור אחרים.
- במחויבותו ליצור חברה מוסרית, בה לא מותירים אף שבוי או שבויה מאחור – ירדוף אברהם אחרי שוביי לוט וישיב את כל החטופות והחטופים לביתם.
יש רגעים בהם מתגנב החשש ללב כי איבדנו את דרכנו. יש רגעים שבהם אנו מרגישים כי חייבים לקום וללכת. הלוואי ונדע לפעול לא מתוך ייאוש ודאגה לחומריות בלבד, אלא נדע ללכת בעולם כדי לתקן, כדי לראות ברכה ולהיות ברכה, כדי לבנות חברה ראויה וכדי להשיב את כולם לביתם במהרה.
שבת שלום
- הכותרת לדרשה לקוחה משירו של יהונתן גפן "הבלדה על חדווה ושלומיק"