"…בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת דִּבְּרוּ הַכְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן מוּעָט, וְעַתָּה אָרוּר אַתָּה: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' : וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי לַה': …" (בראשית רבה כ"ב)
"בלשון מועט"? שסגרו הכתובים פיהם ולא הרחיבו עוד עלבון על עלבון, עוד שפיכות דמים על הדמים הרבים שכבר נשפכו. בשלושת הסיפורים מופיעה המילה "פצית" בהטיות שונות, בהתייחסות לאדמה או לפה הנפתחים ובולעים חיים של אחרים.
באילו סיפורים מדובר?
- 1.קין והבל: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ לָקַחַת אֶת־דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" (בראשית ד', 12)
- 2.קרח ועדתו: "וְאִם־בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת־פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה…" (במדבר ט"ז, 30)
- 3.יפתח ובתו: "וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל־ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב…" (שופטים י"א, 35)
מה משמעות המילה "נעלב"? מלשון: להרגיש שהפכתי עלובה. ערן צור תיאר לנו את הרגש הזה בצורה יפה: "והנה, באור היום העולה / נח לו במרכז החדר / עלבון גדול, קשה". לעלבון יש נוכחות מוחשית ממש שאפשר לגעת בה, שהיא מפעילה דברים בעולם ואינה נעלמת. עלבון לא מתמוסס סתם.
גיבורי שלושת הסיפורים מביאים קרבן שבעזרתו הם מנסים למצוא מזור או פורקן לתחושת ההקטנה שחוו: קין נפגע מכך שלא קיבלו את מנחתו, קרח ועדתו נעלבו מכך שאינם חלק מההנהגה הרוחנית, ויפתח סוחב את פגיעת הגירוש מבית אביו. בשלושת הסיפורים הנקודה המרכזית היא קרבן מקולקל ומקולל, שבמקום לקרב את המקריב אל הקדושה, מרחיק אותו ממנה ומטמא את העולם בדם, שנכתב: "וְהָיָה דָּמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים" (בראשית רבה כ"ב ט'). והדבר ממנו מזהירים הוא מפני הבאת "קרבן עלבון", קרבן שהרגש המוביל אותו הוא תחושת פגיעה פנימית עצומה, תחושת אפסות שמנסה לכסות על עצמה בהצמדות נואשת לקודש. אך שום טוב, שום קדושה ושום קרבה לא צומחת מתוך עבודה כזו, רק עוד עצב, גלות ושקיעה בתהומות השְׁאוֹל.
המדרש המשולש שמציע לנו מדרש בראשית רבה מעמיד מול עינינו את הפצע שפוצע את האדמה ואת נפש האדם, כאשר פגעו לו בכבוד, ואני לא ממעיטה בקושי שבדבר הזה, והרי אנחנו כבר יודעים ש "כׇּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים" (בבא מציעא, נ"ח, ע"ב). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר לא רק בי, אלא בעם שלי כולו, בדורות של סבל והשפלה ובטבח חסר רחמים שכל כולו נועד להציף תחושות של טראומה בין – דורית וחולשה.
לצערי הרב, בחודשים הרבים שמאז הטבח האכזרי בשמחת תורה הולך ומתחוור שהתגובה שלנו נגועה בדיוק בדבר הזה, בעלבון גדול וקשה שהתגלה במרכז החדר הלאומי שלנו, ואנחנו לא מצליחים למוסס אותו. הקזת הדם שאנחנו מבצעים באויבים שלנו ובעצמינו היא לא יותר מקרבן עלבון, אבל, קרבן זה אינו רצוי בפני הקב"ה ולא מביא ברכה לאדם או לעם. הקדושה מתכווצת כשהיא באה במגע עם עלבון ורוצה לברוח מהרגש הזה שהוא ממש ההיפך מ"חביב אדם שנברא בצלם" (משנה אבות ג'). עלבון הוא התפרצות אדירה של יצר הרע וכל קרבן שמובא בשמה הוא עבודה זרה, ולעומת זאת "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל־הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו' 3).
כלומר, שימת לב לכבוד היא האופן שבו אנחנו יכולים להתחיל ולהחלים מעלבון.
ר' שלמה וולבה (רב חרדי חשוב, המאה ה- 20) מלמד: "… כבוד אמיתי הוא הרי מבוע המשתפך מפנימיות נפשו והכרתו של כל אחד בערך חברו, והשתפכות זו עלינו לעורר… נקבע לעצמנו כל יום זמן של רבע שעה בערך, שבה נתאמץ בשארית כח למצוא דרך להבעת כבוד למי שנבוא אז במגע אתנו. תקופת התלמדות זאת תצטרך להימשך תקופה די ארוכה, כי בתחילה בודאי לא נדע כלל כיצד לגשת, והגישוש בזה יימשך כמה שבועות עד שנזכה בע"ה למצוא בזה דרך." (ר' וולבה, עלי שור חלק שני, שער שני פרק שמיני).
כבוד כלפי עצמנו, כלפי חברנו, כלפי אויבינו (גם הרעים והאכזריים ביותר) אינו חולשה. כבוד איננו מופע של חביבות ורכות, הוא פשוט הכרה לא רק בערכו של האחר – אלא הכרה עמוקה בערך שלנו עצמנו ופעולה בעולם מתוך תחושת הכבוד הפנימי הזאת.
נדמה לפעמים שבזמן קיצוני כל כך של מצוקה כמו שאנו מצויים בה עכשיו, אין לעם ישראל זמן להתחיל לעבוד על מידת כבוד. שדווקא עכשיו יש לצלוף בכל הכח באויבים מבחוץ, ויותר מכך, במי שנתפס כאויב מבית.
אך אנו לא נדרשים לאהבה, ואפילו לא לשלום. אלה מילים גדולות, אולי גדולות מדי. אבל אם נתחיל בתרגול של כבוד, במסמוס תחושות פגיעה ועלבונות מתמשכים ועתיקים, אם נצליח להגביר מעיינות כבוד כלפי חברינו, עצמנו והבריאה כולה, נזכה אולי להאריך ימים על פני האדמה.
שבת שלום