כשהיינו ילדים פחדנו מאד שידבק בנו הכינוי "מלשין" (או "מלשן", כמו שהיו אומרים אצלנו בשכונה). ומרוב פחד, שתקנו. שתקנו כשהבריון השכונתי היכה אותנו, כשגנבו לנו את הוונטילים מהאופניים ואת הסנדוויצ'ים מהילקוט, וכשהבנים שלחו אלינו ידיים בחצר. לא אמרנו אף מילה כש-א' התחילה להשתנות לנגד עינינו ומילדה קטנה וחמודה הפכה ל"זונה" (וכולנו ידענו שאבא שלה, ולא העזנו אפילו להמשיך את המשפט). וסתמנו את הפה כשהאח הגדול של ב' חתך את הצמיגים של האוטו של הסגנית מנהלת, כי למה להסתבך. וכי אסור אסור להלשין.
השכונה שבה גדלתי הייתה חילונית מאד, ואת הביטוי "לשון הרע" למדתי הרבה יותר מאוחר. בשנים האחרונות שמתי לב שהוא נהיה מאד נפוץ ומוכר, ומככב בקמפיינים, על שלטי חוצות ומדבקות ונדמה לי שראיתי אותו אפילו מודפס על צמידי גומי צבעוניים: "לשון הרע לא מדבר אלי". איזה יופי. כל כך ערכי. סתאאאם, לא. לא ערכי בכלל. כי הדמוניזציה הזאת של "לשון הרע" באה הרבה פעמים לכסות על עוולות נוראיות. כי הרבה יותר פשוט כנראה לצעוק על אנשים שיסתמו את הפה מאשר לעודד אותם לפתוח אותו כשצריך.
…"כל ספרי המוסר מרעישים העולם על עוון לשון הרע, ואני מרעיש העולם להיפוך עוון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום שנצרך להציל עשוק מיד עושקו ".
אני לא זוכרת איפה נתקלתי לראשונה בציטוט הזה, של הרב ישראל איסר בן מרדכי איסרלין שחי בווילנה במאה ה-19 וכתב פירוש לשולחן ערוך (שו"ת פתחי תשובה, סימן קנו). אבל המילים החכמות האלה הולכות איתי ואני מוצאת את עצמי מצטטת אותן לעיתים די קרובות. קרובות מדי, לצערי. משום שהמתח הזה שבין שתיקה לצעקה, בין חשש לשון הרע לבין להציל עשוק מיד עושקו, מצוי מאד במקומותינו. ובימים האחרונים הוא שוב התפוצץ. חיים ולדר, סופר חרדי מצליח מאד, "איש חינוך" שזכה בפרסים ופרסום, התאבד בעקבות שורה ארוכה של האשמות קשות על פגיעה מינית בנשים, ילדים וילדות. מלבד כמה יוצאי דופן אמיצים (ובראשם הרב שמואל אליהו, למרבה ההפתעה) התעטף העולם החרדי בשתיקה, וגרוע מזה – רבנים ואישי ציבור ועיתונאים אמרו וכתבו דברי הספד ל"רב הצדיק" ויצאו באכזריות נגד המתלוננים והמתלוננות, שדחפו את האיש הזה לסיים את חייו, לתפיסתם. האשימו אותם ב"לשון הרע", רחמנא לצלן.
המוני נפגעים ונפגעות אחרים שמעו והתחפרו בשתיקתם. מי יודע כמה מהם יסיימו את חייהם בטרם עת. יבחרו במוות במקום בחיים בצל האשמה הנוראה. לבי יוצא אליהם. אני נזהרת כאן מאד מפני כבוד התורה ומפני שברור לי שיש בין החרדים אנשים רבים וטובים, אנשי חסד ונקיי כפיים. אבל כשאני קוראת את הכותרות באתרים ובעיתונים, כשאני שומעת את ההספדים הבוכיים לרוצח הנפשות הזה ומבינה את עוצמת ההשתקה, אני מרגישה את הקרע הולך ומתרחב, מבינה שאנחנו הופכים להיות עמים שונים, שסולם הערכים שלנו כל כך שונה שאין שום דרך שנוכל לטפס בו ביחד.
עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה.