בשנת 1975 התפרסם השיר "היכן החייל שלי" שכתבה הלחינה ושרה אהובה עוזרי, שעשתה אז את צעדיה הראשונים בזמר המזרחי בארץ. השיר, שזיכה את אהובה בתואר "המלכה של ישראל השנייה", נכתב בסגנון שונה מכל מה שנשמע עד אז על במות ועל גלי האתר, כולל בעצרות זיכרון ובטקסי יום הזיכרון הממלכתיים. השיר דיבר בשפה טקסית אחרת, שפה עתיקה שלא במקרה נגעה ישירות אל לב השומעים, בפרט אלו שהגיעו מרקע מסורתי: שירת הקינה.
"כשהיא [אהובה] שרה את 'החייל שלי' […] היא מצליחה לסחוט מהקהל שלה מה שאריק איינשטיין לא הצליח מעולם לסחוט מקהלו-שלו", כותבת שרית ישי בכתבה על אהובה עוזרי בספטמבר 1976, זמן קצר אחרי ההצלחה המטאורית של האלבום הראשון של עוזרי, שנקרא על שם השיר.[1]
בראשית דרכה היתה עוזרי המקוננת של שכונת כרם התימנים. היא כתבה את השיר "היכן החייל שלי" כשיר קינה על בנה של שכנתה שהיה חייל מילואים במלחמת יום הכיפורים והוכרז כנעדר, וכך יצרה הזמרת הצעירה את המפגש הבלתי צפוי בין הזמר העברי לשירת המקוננות.
מיהן המקוננות?
המקוננות היו נשות קהילה בחברות מסורתיות שתפקידן היה לקונן על חברות וחברי קהילה שהלכו לעולמם, כחלק משמעותי ממנהגי האבל של הקהילה, החלק שהופקד באופן אקסקלוסיבי בידי נשים, כאשר הגברים מלאו את התפקידים ההלכתיים כמו אמירת קדיש, תפילה ולימוד בבית האבלים. מִשְׁנָה כתובות (ד', ד') מציינת במפורש שנוכחותה של מקוננת אחת לפחות היא חלק בלתי נפרד מלוויית המת: "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִים וּמְקוֹנֶנֶת".
שירתן של המקוננות היתה שירה ריטואלית, רפטטיבית, המשלבת בכי וצווחות, שלצידן מחוות אֵבֶל כמו טפיחה על הגוף, ספיקת כפיים, הכאה על החזה ולעיתים גם שריטות על העור. במקרים רבים כתבו המקוננות שירים ולחנים מיוחדים עבור המת, כאלה המתארים את מעלותיו ומשחזרים את נסיבות פטירתו. נראה שתפקידן היה קודם כל לעורר את הנוכחים לבטא את רגשות האֵבֶל ולעוררם לבכי, וברובד העמוק והמסתורי הן גם ליוו את נשמת המת בצאתה לדרכה מן העולם. בהקשר החברתי הן שמשו נציגות הקהילה שהביעו בקולן ובמחוותיהן את שותפות הקהילה בכאבם של האבלים על האובדן שחוו.
כמו מנהגים מסורתיים אחרים, בפרט כאלה שעברו כמסורת בעל-פה מסבתא לנכדה ומאם לבת, נוכחותם של המנהגים והמסורות הללו הולכת ודועכת. בארץ היה תהליך הדעיכה מהיר במיוחד, כאשר המנהגים אותם הביאו עולות מארצות המזרח, תימן וצפון אפריקה הלכו והתפוגגו תחת מכבש "כּוּר ההיתוך" הישראלי. המדינה החליפה את הקהילה, האיפוק וההתנהגות ה"מכובדת" החליפו את ביטויי הרגש הקמאיים במהלך שמשמעו היה שטקסי האבלות הופקדו באופן גורף בידי גברים וכך קיבלנו מחיקה כמעט מלאה של הקינה כחלק ממנהגי האבלות בארץ. במקום התפרצות הכאב והבכי, פגשנו את האמירה המקוממת: "באתי לנחם ויצאתי מנוחם", כשבח להתנהגות המאופקת של האבלים כמקובל בשיח הפטריארכלי.
עם זאת, בשנים האחרונות, עם התעוררות הרצון של הדור השלישי לחקור ולשחזר את המסורות שהביאו איתן ואיתם הסבים והסבתות, חזרו המודעות והסקרנות ביחס לנוכחות המקוננות בטקסי האבל. כך למשל מתאר הזמר שי צברי את מקורות ההשראה שלו: "המוזיקה והשירה תמיד היו שם. אבי היה שליח ציבור ולימד אותי את הפיוטים ואת טעמי המקרא בניגון התימני וסבתא שלי הייתה מקוננת בהלוויות".[2]
בנות דינה – להחזיר את הקינה על כַּנָּהּ?
היינו קבוצה של רבות שהתחילה להיפגש במהלך שנת 2015 במטרה להשמיע קול יהודי-רבני בנושאים של פגיעה מינית. חיפשנו שפה יהודית טקסית שנוכל לדבר בה על מנת להדהד את הנושאים הקשים של גילוי עריות, אונס ואלימות מגדרית ולתת להם קול. התחלנו עם דינה המקראית (בראשית לד'). רצינו להשמיע את זעקתה האילמת, המושתקת של דינה, שהגברים סביבה מחליטים, בוחרים ועושים בה כרצונם, בעוד קוֹלָהּ לא נשמע. שאלנו את עצמנו מי היתה דינה, מה עלה בגורלה, האם זכתה לצאצאים, למשפחה. רצינו להיות בנותיה שמשמיעות קול ומקימות את השבט האבוד, השבט השלושה-עשר, על שמה.
החיפוש אחר שפה טקסית המדברת על פגיעות מיניות, מעלה מודעות אל גודל הבעיה ומורכבותה ומבקשת מענה עבור נפגעים ונפגעות, הובילה אותנו לכיוונים שונים, בהם חקירת נושא המקוננות, כעיסוק נשי שהיה חלק משמעותי וחשוב בקהילות מסורתיות. רצינו ללמוד מחוכמתן של נשים קדומות, ללמוד מהאופן שבו עוררו והעירו את תחושת הכאב, הציפו את הדמעות, והשכילו לארוג את הכאב לתוך הרקמה הקהילתית כחלק ממחזוריות החיים שחווים חֲבֵרֶיהָ. בכך היינו שותפות לנביא ירמיהו, המקביל בין אמנות הקינה לבין חוכמה. הנביא קורא למקוננות כמי שבחוכמתן יעוררו את האפשרות לבכות על אובדן וחורבן (ירמיהו ט', ט"ז): "כה אָמַר ה' צְבָאוֹת: הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה, וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם". ביקשנו גם אנחנו להיענות לקריאתו של הנביא ללמוד וללמד את אמנות הקינה (שם, י"ט): "וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה."
בין פגיעה מינית למנהגי אֲבֵלוּת
שלושה מקורות השראה טוו עבורנו את הקשר בין שני העולמות.
- מקרא: המקור הראשון, אולי מפתיע בפשטותו, לקוח מפרשת כי תצא, שם נקשר אונס הנערה המאורסה בשדה למעשה רצח (או רצח הנפש?) (דברים כ"ב, כ"ה-כ"ז):"וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ […] כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה".
- עדות: באחד ממפגשינו הראשונים סיפרה אישה על אונס קשה שעברה בגיל צעיר, ועל תקופה מורכבת בבגרותה שבה התמודדה עם התפרצות מחודשת של הטראומה: "כל מה שרציתי היה להתאבל. לשבת על הרצפה ולהתאבל. רציתי שיאכילו אותי, רציתי שישבו איתי על הרצפה, שיבכו איתי. זה הכל."[3]
סיפורי החיים של נפגעות ונפגעים תיארו לנו פעם אחר פעם מהלך של חורבן בית: אובדן תחושת הביטחון והאחיזה בקרקע, חורבן היכולת לתת אמון, אם כאשר הפוגע/ת מגיע מהמשפחה, והבית איננו עוד מקום בטוח, או כאשר המשפחה אינה נותנת גיבוי ותמיכה לנפגע או לנפגעת ופועלת להעלים את הפגיעה. זהו חורבן בית במובן הבסיסי והעמוק ביותר, ועליו ביקשנו לקונן יחד, כיחידים וכקהילה.
- הלכה: דיני אבלות בשולחן ערוך מורים לאָבֵל להישאר בביתו. יוצא מן הכלל הוא המקרה שאין באפשרותו של האָבֵל להתפלל במניין, אז הוא יכול לצאת מביתו על מנת להצטרף לתפילת מניין בבית הכנסת (ראו שולחן ערוך, הלכות אבלות רי"ד). מההלכה שאבנו את ההשראה לחשיבותה של הקהילה בתהליך ההתמודדות עם אבל.
כשכל החוטים הללו (ונוספים) נשזרו זה בזה התחלנו לראות את כוחה של ההתכנסות יחד כמעגל של עֵדוּת ואֲבֵלוּת שמציע לנפגעות הקשבה, תמיכה, שהייה במקום של הכאב לצד מחוות טקסיות של שירה, תפילה, הדהוד, טבילה, ברכה, ודרכם אולי זריעת זרע של ריפוי ותקווה, כאשר הכאב האישי נארג לרקמה רחבה יותר של קהילה ושל חיים.
לבכות ולהתבכיין, לקונן ולקנן
"לפני הוצאתה להורג על ידי אביה, מבקשת בת יפתח: "יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי […] וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה" (שופטים י"א, ל"ז-ל"ט). גם אנחנו רוצות לבכות את בכיה של בת יפתח, הסובלת מהוֹרוּת שבמושגים שלנו היום אפשר לכנותה הוֹרוּת נרקיסיסטית. האמנם לא נמצאה שום דרך להתיר את הנדר ולהציל את בת יפתח מגורלה?
גם לה, כמו לדינה, אנחנו רוצות לתת קול.
אנחנו מבקשות ללמוד ממנה על טקס הקינה שהיא מקיימת עם חברותיה במטרה לבכות ולתנות את גורלה הקשה מנשוא בת המוקרבת בתוך ביתה, בידי אביה.
אנחנו רוצות ללמוד מבת יפתח להתבכיין.
כשאנחנו שומעות היום "להתבכיין" ברוב המקרים הכוונה היא לאדם שמרבה להתלונן. אך מילון אבן שושן הוותיק מתייחס למילה להתבכיין במובן המקורי של צורת הפועל: התפעל, שמכוונת אל פועל רפלקסיבי, שאדם פועל על עצמו. אנחנו רוצות להתבכיין במובן של לגרום לעצמנו לבכות, לעורר את עצמנו לבכי, לעורר לבכי את החברה שבה אנו חיים, על מנת להכיר בגודל הפגיעה, בעוצמת הכאב ובצורך הקריטי להגן עלינו מפני הפגיעה הבאה.
האפשרות להגיב על סיפורים של פגיעות מיניות, אונס, גילוי עריות, היא קודם כל לשהות ולבכות להן ולהם, לבכות ולקונן ולתנות. הדמעות, כמו דמעותיהן של סבותינו המקוננות, יהיו אלה שיעוררו את הכאב, שיביעו את גודל הפגיעה, שיתאבלו על החורבן התום. כמו המקוננות המסורתיות אנו מבקשות לרקום את האובדן אל תוך רקמת חייה של הקהילה ולהציע את שותפותה. בעת ובעונה אחת אנו מתפללות כי הדמעות הזולגות ושוטפות, יציעו הִטַּהֲרוּת, ריפוי והחזרת השלום הפנימי.
[1] שרית ישי, שיר הסירים, העולם הזה גיליון 2038, ספטמבר 1976
[2] עינת אוליבייר, 1.2.2025, אתר מעריב און ליין
[3] הדוברת ביקשה להישאר בעילום שם