פרשת דברים היא הפתיחה לנאום של משה לבני ישראל לפני מותו. הידיעה מראש על מותך המתקרב היא נדירה. זו פריבילגיה לקבל הזדמנות לפרידות וסיכומים, לנצל את הזמן שנשאר כדי להעביר מסרים אחרונים וחשובים ועבור משה הצורך לדאוג למורשתו ואיך יזכרו אותו בני ישראל.
בפתיחת נאומו האחרון, אפשר לדמיין שמשה לא נמצא במעמד הכי חזק והכי אופטימי. הוא יודע שהוא הולך למות, בלי להגשים את מה שהוא הניח הייתה מטרת החיים שלו – להביא את בני ישראל לארץ המובטחת. הוא מודע לכך שהוא ימות בצד השני של הירדן, ובני ישראל ימשיכו הלאה, תחת המנהיגות של מישהו אחר.
אחיו ואחותו נפטרו מזמן, וגם כל האנשים אותם הוציא ממצרים. כבר מזמן לא שמענו על קשר משפחתי אחר: לא על ציפורה, לא על האישה הכושית (בהנחה שהן לא אותה אישה, כפי שאומרים רש"י ורבנו בחיי, וחז"ל), ולא על הבנים שלו (העובדה שלפי דברי הימים שהם היו עובדי אלילים לא מעוררת תקווה לגבי זה שהיחסים בינם לבין משה היו קרובים…). גם היחסים בינו לבין בני ישראל כבר הסתבכו מזמן, גם מהתלונות האין-סופיות של בני ישראל, וגם בעקבות אלו, כמו קרח, שניסו לפגוע בלגיטימציה של מנהיגות משה.
משה לא מתעלם מהעובדות האלו. בניגוד למה שאולי אפשר היה לצפות לשמוע ממנו בתחילת נאומו, משה עובר על האירועים הקשים שהעידו על הבעיות שהיו לו עם העם ושהיו לעם איתו. אבל מה שמעניין, ומודגש בפרשה הזו זה שלמרות המילים החריפות לעיתים של משה לבני ישראל, שהוא אכן משתמש במילים שלו.
כמעט מההתחלה, כאשר התורה מציגה אותו לראשונה, משה הוא איש של פעילות ולא של דיבורים. הוא אומר את זה בפירוש לה' כשהוא מקבל ממנו את המשימה להוציא את בני ישראל ממצרים: "לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃" (שמות ד' 10). אבל כבר ראינו את התכונה הזאת של משה, כשהוא רואה איש מצרי מכה איש עברי הוא מגיב במכות והורג אותו. הנטייה הזו, להכות ולא לדבר, בסופו של דבר היא הפגם הקטלני של משה. כשאלוהים אומר לו לדבר אל הסלע כדי להוציא ממנו מים, הוא מכה את הסלע. למרות שעל פניו נראה כאילו משה מקבל עונש הרבה יותר חמור ממה שמצדיק ה"פשע". כך אפשר, לדעתי, להבין את הסיפור הזה: האל רואה שמשה לא יכול להתקדם ולהשתנות, אחרי כל כך הרבה זמן כמנהיג הוא עדיין מכה במקום לדבר. לכן צריכים מנהיג אחר ומנהיגות אחרת לעולם החדש שרוצים לבנות בארץ כנען.
בספר דברים, משה לומד איך לדבר, איך להביע את התחושות הקשות שלו, וגם את אלו הפחות קשות, באמצעות הדיבור. אפשר לראות את פרשת האזינו כשיא: משה לא רק מדבר, אלא מפגין גם יכולת השירה. אך היכולת לדבר מגיעה מאוחר מדי עבור משה, ה' עדיין לא מאפשר לו להיכנס לארץ הנבחרת עם בני ישראל. אולי העובדה שהוא מדגים את יכולתו להשתנות, למרות שאין איזשהו תגמול או שכר, מדגישה את גדולתו כמנהיג. התרגלנו לחשוב על הביטוי "לא קם בישראל כמשה עוד" כמשפט המתאר את היחסים הקרובים שלו עם אלוהים. אבל אפשר לקרוא אותו גם כתיאור של הייחודיות של משה כמנהיג: שמאז משה לא היה לנו מנהיג עם אותו רצון לשנות ולהשתנות, ולהשאיר את עמו עם מורשת של אנושות שטועה ומתקן.
שבת שלום