המחנה מתעורר לחיים, רוגש ורועש בתכונה שלקראת היציאה לדרך. אריזות, הכנות אחרונות, הילדים נאספים ממשחקם, פת הלחם, הצידה לדרך, נעטפת. דמיינו שברגעים האלה משה עוזב את כל עיסוקיו, קוטע את שיחותיו עם אלוהים ועם אנשים, וממהר לאוהל המשפחתי, האוהל שהוא פוקד לעיתים רחוקות, אם בכלל. דמיינו את משה יושב כעת מול ציפורה באוהל ושר לה:
"אל תכעסי, עיניים שלי
קמתי ממך ללכת…
אל תחכי שנים אין ספור
פעם אשוב על כנף ציפור
יום עוד יבוא
בין כה וכה
סוף לנדודי יביא איתו." (מילים ולחן: ס. קויומדזיס / תרגום: יעקב גלעד / ביצוע: יהודה פוליקר)
מאז מעמד הר סיני, מאז שיתרו הביא למחנה את ציפורה והבנים, היא אמנם שם, במחנה. אלא שהוא, מאז ירד מסיני, מאז שבר את הלוחות, מאז קרנו פניו באור האלוהי עד כי נדרש לשים את המסווה, בכל השעות שאינו מטפל בענייני הציבור, הוא מסתגר באוהל שאותו נטה מחוץ למחנה, האוהל המלא כל כך את הענן, שאין בו מקום לקשרי חולין עם אשתו ועם ילדיו: הָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה (שמות לג' 9).
על העם ציווה משה לפרוש מנשותיהם שלושה ימים לפני מעמד הר סיני (שמות י"ט 15). ואילו הוא מעולם לא חזר מפרישותו מאז אותם "שְׁלֹשֶׁת יָמִים".
לכן אפשר לדמיין אותו מבקש: "אל תכעסי עיניים שלי. יום עוד יבוא."
אלא שבמקום לדבר על לבה של ציפורה משה מדבר על לבו של חותנו, אביה של ציפורה, כהן מדין, שזוכה כאן בפרשה לשם רעואל, רֵעַ האל (או רועה האל?). פרט לבקשת הרחמים של משה על העם אחרי מעשה העגל, לא ראינו את משה מתחנן כך, בוודאי לא בפני בשר ודם: "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות י' 31). אל תעזוב אותי. אל תעזוב את משפחתי. אולי כי אתה החוליה האחרונה הקושרת ביני לבין משפחתי.
ולצד התחנונים: הבטחה שתמציתה 'טוב' בשלל צורותיו: וְהֵטַבְנוּ… טוֹב… הַטּוֹב… יֵיטִיב… וְהֵטַבְנוּ.
אין זה מקרה שמשה קושר ליתרו כתר של טובה. כאשר יתרו הגיע למחנה ישראל, סמוך לפני מעמד הר סיני, טרח הכתוב לספר לנו פרטים על פגישתם ועל שיחתם (אבל אף מילה על הפגישה עם ציפורה והבנים). המפגש ביניהם הוליד רגעים נדירים של אמירת שלום הדדית ושל שיחה קולחת שבה סיפר משה: לא דיבר, לא אמר, לא מסר את דבר האל וציוויו, אלא פשוט סיפר. הוא סיפר "עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ" (שמות י"ח 8) ואילו יתרו, בעיניים טובות ובלב פתוח, התפעם והודה "עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל." (שם 9).
בהקשר הזה מתחזקת ביתר שאת הפנייה של משה אל יתרו בבקשה להישאר לצדו. לא רק בזכות ידיעת הארץ או ידיעת המדבר של יתרו, אלא כדי להתבונן על מסעם בעיניים טובות, שהופכות את התלאה לטובה.
הפירושים לביטוי הייחודי, מכמיר הלב, שבו נוקט משה: וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם (במדבר י' 31 ) מגלים גם הם רגישות ליכולתו הייחודית של יתרו להתבונן במציאות בעיניים טובות. רש"י (על המקום) מציע שתי אפשרויות שמשתלבות זו בזו: "תִּהְיֶה מֵאִיר עֵינֵינוּ." וכן: "שֶׁתְּהֵא חָבִיב עָלֵינוּ כְּגַלְגַּל עֵינֵינוּ", פירוש המהדהד את השם 'חובב' שניתן ליתרו במעמד זה.
רש"י בפירושיו לוכד את שתי האיכויות הייחודיות שמאפיינות את יחסיו של משה לחותנו: יחס של קרבה וחיבה (שאינו מופנה, משום מה, לאשתו ולבניו), והאפשרות להיעזר בנקודת המבט הייחודית, הבלתי תלויה בדבר והמרחיקה ראות, של יתרו.
במובן זה, יחד עם הפרידה מחותנו משה נפרד מן המבט של איש אחד שמכל האנשים והנשים שסביבו היטיב לראות אותו, את משה האיש. בהליכתו של יתרו פקע המיתר האחרון שקשר את משה ליחסי קרבה עם אנשים בשר ודם.
בד בבד יורגש חסרונו של יתרו גם בחייה של האישה שנותרה בצל: ציפורה. נוכחותו של אביה מילאה, ולו חלקית, את המחסור שחוותה מאז צאתו של משה לשליחות, וביתר שאת אחרי מעמד הר סיני, כשמשה פרש ממנה סופית.
הפירוש האגדי של ה-ספרי, אותו מצטט רש"י לסיפור המתנבאים במחנה מהדהד את ההבנה הזו, של הפער שנפער בחייה של ציפורה, שנחשף עם עזיבתו של אביה (רש"י, במדבר י"ב 1).
שני החוסרים הלו מתלכדים יחד למפגש האחים בסיומה של הפרשה. אהרון ובמיוחד מרים מבקשים להסב את תשומת לבו של משה למצוקתה של אשתו, של ציפורה, אלא שמשהו משתבש. התפרצות הצרעת של מרים מתריעה יותר מכל דבר אחר על חוסר היכולת של אחיה, משה, לאפשר יחסי קרבה ואינטימיות, גם עם הקרובים לו ביותר: אחותו, אחיו, אשתו ובניו. כאשר מרים מנסה להתקרב, לגעת, לברר, היא מוכית בצרעת, שממילא אינה מאפשרת מגע וקרבה. ולמען הדיוק: הקרבה היחידה אליה מסוגל משה היא התפילה.
ומעט נחמה לנשים המורחקות, ציפורה ומרים, אפשר לשאוב מתגובתו של העם לצרעת של מרים, כאילו הבין העם בחושיו שמרים אינה אשמה בצרעת שדבקה בה: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם ".(במדבר י' 15).
הסולידריות שמגלה העם כלפי הנגע שנושאת מרים מצטרפת לתפילתו של משה ויחד הן מביאות את האפשרות לריפוי ותיקון.
שבת שלום