סיפור אמריקאי ידוע מספר על רב מסוים אשר נשאל על האפשרות כי אשה תשמש בתפקידי רבנות. הימים הם טרם מהפכת השוויונות ושפת התפילה המתחשבת בכל המתפללים והמתפללות, והרב משיב אישה-רב למה הדבר דומה? לתפוז בקערת הפסח. הפמיניסטיות והפמיניסטים ראו בכך אתגר וכיום יש לא מעט קערות של פסח בעולם הליבראלי בהם נמצא גם התפוז. אני בטוח כי אותו רב אמריקאי לא לקח את התפוז לאותם מחוזות אליהם אני הייתי רוצה לקחתו. הוא בחר בפרי המסמל אולי את החקלאות של ארץ ישראל בימים עברו, אולי בחר בו משום היותו זמין בארה"ב ואולי משום שזה היה הפרי הראשון שעלה על דעתו.
לא פעם אנו אומרים על אדם שבשורה בפיו ניבא ולא ידע מה ניבא. לדעתי גם הרב שבסיפורנו לא ידע מה אמר ואולי יש להוליך את דבריו-בשורתו אל מחוזות אחרים ונוספים.
המהפכה הפמיניסטית כבר עברה מזמן את שיאה. אנחנו עדין מישרים קווים, נוגעים באי אילו תחומים של הנושא שעדין לא נגעו בהם כמו למשל ליטורגיה של נשים על נושאים נשיים אבל כלל אפילו העולם האורתודוכסי כיום כבר מודע לכך שיש נשים ברבנות, בדרשנות, בחזנות ובעולם תלמידי החכמים.
לכן אולי יש לצעוד צעד נוסף עם התפוז שבקערה אל מחוזות אחרים.
כשאנו בוחנים את חמשת/ששת המרכיבים של קערת הפסח אנו מוצאים דברי הלכה מדרש ופרשנות על כל אחד ואחד מהם:
הזרוע – מסמלת את זבח הפסח של יציאת מצרים וימות המקדש אך גם את הזרוע הנטויה שגאלה אותנו בבית עבדים והוליכה אותנו דרך המדבר ומתן תורה אל הארץ המובטחת.
הביצה – מסמלת את קרבן החגיגה שהוקרב במקדש אך גם את התחדשות החיים וסמל ליכולתו של עם ישראל לעמוד בכל הקשיים והלחצים.
החרוסת – מסמלת את הטיט – עבודת הפרך שעבדו אבותינו ואמותינו במצרים אך גם משמשת אותנו לטיבול השני המיוחד רק לחג הפסח.
המרור – מסמל את החיים המרים במצרים ואת לחץ העבדות מצטרפת אליו החזרת הנהוגה בחלק מן העדות כמרור לכורך. המרירות/חריפות של החזרת עם החרוסת סמל יש בה למעבר ממצרים ועבדות למדבר והחירות שיש בו.
הכרפס – מסמל כי אביב בארץ ישראל והכל ירוק. באותה מידה יכול גם לסמל את אגודת האזוב בו השתמשו אבותינו בבואם לסמן את דלתותיהם.
רק האחרון מבין סימני הסדר, וגם זה לדעתם של פרשנים מעטים, מסמל במהותו לא את העבדות והיציאה ממצרים ולא את הפולחן של בית המקדש אלא את ארץ ישראל. והרי יציאתנו ממצרים לא היתה התכלית, השחרור מבית עבדים היה כדי להפוך אותנו לבני חורין בארץ המובטחת.
אבל היות וההגדה על הטכסטים שבה והסמלים המיוחדים שבה נוצרה בעיקרה בגולה לא נתנו חכמי דורות העבר את דעתם לצורך לקשור אותנו אל הארץ. הם אומנם לימדו אותנו כי יש לסיים באמירת "לשנה הבאה בירושלים" אך לא עודדו אותנו לעשות זאת. טוב לשבת בגולה ולחוג שני סדרים מלעלות לארץ ישראל. גם הויכוח בין רבני בבל ורבי טרפון על מנין כוסות היין בליל הסדר מעיד על כך שחכמנו סברו כי הגאולה תגיע יחד עם המשיח ואליהו ולא ביזמתנו.
התפוז בקערת הפסח הוא המרכיב הציוני של ליל החג. ברור לי כי מרכיבים שכאילו, בדור בו מצאה עצמה הציונות כבולה במירכאות, אינם בדיוק הפופולריים ביותר. אפילו בין אזרחי מדינת ישראל יש לא מעט אשר לא ירצו להגדיר עצמם כציונים. אבל דווקא משום כך האם אין זה מתפקידם של אילו הרואים עצמם כציונים להטיף לציונות ללא מירכאות?
המסקנה = הבה נוסיף תפוז לקערת הפסח והוא יסמל לנו את מגמות החידוש שיש להכניס לליל הסדר ולחג הפסח.