רחב השורדת

ההפטרה נבחרה משום סיפור המרגלים ששלח יהושע המזכיר את סיפור המרגלים שבפרשה.

מפטירים: יהושע ב', 16-1, אפשר להוסיף גם פסוקים 24-23. ההפטרה המסורתית יהושע ב', 1-24.

*****

יהושע בן-נון למד הפיק לקחים ממשימת המרגלים הראשונה בה השתתף בפרשת שלח לך, ועתה, בהיותו המצביא, הוא מיישם מודל איסוף מודיעי חדש: וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻֽׁעַ־בִּן־נ֠וּן מִֽן־הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ וַיֵּ֨לְכ֜וּ וַ֠יָּבֹ֠אוּ בֵּית־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֛ה וּשְׁמָ֥הּ רָחָ֖ב וַיִּשְׁכְּבוּ־שָֽׁמָּה" [יהושע ב 1].

במקום לשלוח שנים-עשר נשיאים בעלי שם בפומבי, כפי שעשה משה במצוות ה', יהושע בוחר שני אנשים עלומים למשימה חשאית ביריחו. התחנה הראשונה: בית בושת [או פונדק, בשמו המכובס בתרגומים הארמיים למקרא] למפגש אינטימי עם האישה היפה בתבל: רחב הממולחת, שהיא, ככל הזונות, שורדת סדרתית.

בעוד המרגלים של משה הינם, למעשה, תיירים [ולא בכדי זכה אשכול הענבים הענק להתנוסס כסמל משרד התיירות הישראלי], שליחיו של יהושע פונים לקבל מידע פנימי אמין על מידת החוסן החברתי והפוליטי של יריחו, והם למדים זאת דווקא מן החוליה החלשה ביותר שבקרבה: הזונה.

עולם הזנות הוא עולם מקביל. יש בו כללים, שפה, התנהלות וזמן של שטח הפקר. הילדות, הנשים והנערים בזנות הופקרו על ידי הקרובים והקרובות להם/ן ביותר, עוד בטרם נפלו לזנות: המשפחות שלהם/ן. זונות, במובן זה, הן אכן מופקרות. נשים בזנות [ודוק: אינן עוסקות או עובדות בזנות, שכן במינוחים אלה יש הנחת יסוד של בחירה וחופש עיסוק] הן לרוב מוקאות ממשפחות המוצא שלהן, אך רבות מהן גם מפרנסות אותן ומנוצלות כלכלית על ידן. נקודת הכאב הגדול של מרבית הזונות הוא סיפור משפחתן הגרעינית: שם מרביתן נפגעו, שם היו שקופות, שם לא קיבלו את שהיו זקוקות לו מבחינה חומרית, רגשית ורוחנית. כמו הפונדק של רחב, גם הזונות של ישראל נדחקות לשולי העיר ממש, ולשוליים החברתיים בכלל.

בפונדק של רחב לא שואלים שאלות. הכל אפשרי. החצר האחורית של החברה בה מתקיימת הזנות, הידע המועבר בין הזנאים והזונות אינו ממושטר, אינו פורמלי, הוא בהכרח אנונימי ונטול בושה. הזונה היא נטולת זהות עצמית והצרכנים יכולים להיות מי שירצו. ואכן, מי שמכיר/ה את עולם הזנות, פוגש דמויות מכל אורך שדרות החברה; ותיקות ומהגרות, יהודיות וערביות ולכולן כאב משותף: כולן הוקעו מן החברה, רובן ככולן פוסט-טראומתיות, רובן ככולן מתמודדות עם אתגרי בריאות הנפש ורבות סובלות מהתמכרות. זוהי עבודה בסיכון גבוה, שהיא תוצר של מערכות חברתיות מוצפות, פגומות, קרועות ולא מתפקדות. הזונות הן הראשונות לשלם את המחיר של השסע והשיסוי החברתי. הן אלו שהחברה שלנו מסכימה, לעיתים ללא מילים, לדחוק לקצוות.

על כן, אל לנו להתפלא שאותה רחב ממהרת לחשוף את ערוות תושבי יריחו: הם מפחדים מפניכם, היא אומרת למרגלים-זנאים שאצלה, יריחו תיפול בידיכם בקלות. אלהים שלכם גדול משלנו. יריחו בגדה ברחב, וכעת היא בוגדת בה בחזרה. אך מהי בקשתה בתמורה? "וְהַחֲיִתֶ֞ם אֶת אָבִ֣י וְאֶת אִמִּ֗י וְאֶת אַחַי֙ וְאֶת אַחְיוֹתַ֔י וְאֵ֖ת כׇּל אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם וְהִצַּלְתֶּ֥ם אֶת נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ מִמָּֽוֶת" [שם, פסוק 13]. ברגע האמת, הדאגה הגדולה ביותר של רחב, ושל נשים בזנות גם בימינו, היא להצלת המשפחה, לחיבור מחדש, לחווית הקירבה, האחווה והמוגנות.

רחב, ככל זונה, היא אולי מנהלת פונדק, אך בל נטעה: רחב היא שורדת. היא פועלת עם הנכסים האחרונים שנותרו לה, שהם יופיה וגופה מחד, והנגישות לנקודות התורפה התודעתיות של הלקוחות מאידך. הריגול בפונדק של רחב הוא הברקה טקטית: בית הבושת הוא נייר הלקמוס המדויק ביותר לחוסנה החברתי של יריחו, כמו גם של תל אביב, ירושלים וחולון.

אמרו מעתה: רחב השורדת.

שבת שלום