ארץ קטנה עם שפם
מלים: מאיר גולדברג
לחן: קורין אלאל
ארץ קטנה עם שפם
חצי סיכה על מפת העולם
שחקן קולנוע דופק על שולחן
אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן
ארץ קטנה עם חלוק
אנחנו פקק בפתחו של בקבוק
צריך לבלוע כפית בדיוק
לפני בחירות ובין שיהוק לפיהוק
כל המקומות קדושים
סיכויים קלושים לבנות חלום
אפילו הימים קשים
יותר קשים מיום ליום
ארץ קטנה עם תבלול
ורוב העם מתעסק בריגול
הכל מוכן כאן למכירת החיסול
הכל גלוי דרך חור המנעול
ארץ קטנה עם שעון
שמתקדם בצעדי חילזון
סוחר הנשק בונה לו ארמון
המדינה זה הוא בגוף ראשון
כל המקומות קדושים
סיכויים קלושים לתפוס מקום
אפילו הימים קשים
יותר קשים מיום ליום
ארץ קטנה עם שפם
חצי סיכה בין סעודיה לים
קליפת בננה על מפת העולם
כל השחקנים זרים
השופטים שולפים כרטיס אדום
אפילו הימים אומרים
יותר קשה מיום ליום.
אבל מי שקורא את השיר, ובוודאי מי שמאזין לקורין אלאל ששרה אותו, מוצא את עצמו מוטרד מן האמירה הזאת. בהקשר של השיר, האפשרות שכל פיסת קרקע שאנו דורכים עליה היא קדושה ושאנו מוקפים בקדושת הארץ בכל אשר נלך, היא מפחידה ומאיימת, שכן השיר כולו מציג תמונה צינית ועגומה של הקיום שלנו בארץ. אנחנו, הישראלים, אמנם תופסים רק "חצי סיכה על מפת העולם" אבל סובלים משיגעון גדלות בעל מימדים מדאיגים. אמנם ארץ קטנה, אבל "עם שפם" – סמל שמשלב בתוכו רמיזה לכוחניות ולרשע של זמנים אפלים בהיסטוריה היהודית והאנושית, עם הפחד שלנו מפני סביבתנו הערבית ה"משופמת" במזרח התיכון. ומה הקשר בין "ארץ קטנה עם שפם" לבין הקדושה ? שני הדברים נראים סותרים לגמרי זה את זה.
פרשתקְדשִׁים, כשמה כן היא – מציעה לנו אמצעים שונים להשגת קדושה. אלא שהקדושה בפרשה שלנו מורכבת מפרטים רבים ומגוונים מאד שקשה למצוא את הקשר ביניהם וקשה לקבל מהם תמונה כללית על מהות הקדושה. בנשימה אחת מוזכרים ציווים ואיסורים שונים: כיבוד אב ואם יחד עם שמירת שבת, השארת לקט ופאה לעני ולגר יחד עם איסור הרבעת בהמות כלאיים; "ואהבת לרעך כמוך" יחד עם איסור לאכול פרות ערלה ולקעקע את הגוף; איסור לאכול בהמות ועופות טמאים יחד עם איסור ניאוף. העירבוב הוא גדול, כך שהפרשה מאגדת בתוכה פסוקים שהם מן היפים במקרא ומן המצוטטים ביותר גם בקרב חוגים חילוניים, יחד עם מצוות פולחניות שקשה להבין איזה היגיון יש בהן. על אחת כמה וכמה קשה להבין במה תורמות מצוות אלה ל"קדושה", ולברית הזו בין הקדושים שהפרשה פותחת בה – עם ישראל קדוש משום שאלהיו הוא קדוש -קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם(ויקרא י"ט, ב').
השאלה של טעמי המצוות הפולחניות המעשיות הטרידה את הפרשנים מאז ומעולם, והיא נשאלת ביתר שאת מאז המהפכה החילונית, כאשר רבים ראו לנכון לאמץ מתוך מקורות ישראל את הציוויים המוסריים, אך התקשו למצוא סיבה להמשיך לקיים את המצוות הפולחניות. בהקשר של פרשת 'קְדשִׁים' אומר על הדברים האלה ה"שפת אמת" (האדמו"ר הראשון מגור):
קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. – פירושו שהקב"ה קדוש ונבדל מכל. ובני ישראל שצריכין לקבל את אלקותו, יתברך שמו, צריכין להתקדש על ידי המצוות להיות כלים לקבל אלקות. … העניין הוא כי הקדוש ברוך הוא ייחד שמו על בני ישראל ביותר שהגם שהוא אלוה כל הברואים אבל הוא על ידי התלבשות וצמצומים וזה נקרא צל. כמו השמש שאי אפשר להסתכל בו בלי אמצעות הדברים אחרים. ורק בני ישראל על ידי הכנת המצוות במעשה ממשיכין אלקותו. (דרשת השפת אמת לשנת תרנ"ח)
הקדושה, אם כן, לפי ה"שפת אמת", היא עניין שמיחד את בני ישראל. אלהים הוא אמנם אלהי העולם כולו והעמים כולם, אך אנו למזלנו (או לא ?) נמצאנו בעלי סגולה מיוחדת להכיר אותו יותר מקרוב. בהיותנו יצורים מוגבלים במקצת, אין אנו יכולים ליהנות מן הזיו האלוהי באופן ישיר, משום שהוא חזק ומסוכן כאור השמש. אנו זקוקים למצוות המעשיות כאמצעי המסייע לנו לראות את הצל שמטיל אור השמש האלוהי. ישראל באשר הוא שם, חייב, לפי השפת אמת, ללמוד הכל "דרך הרגליים" – ואולי בעזרת העשייה יצליח להבין משהו מן המורכבות האלוהית.
אלא שלעניות דעתי התמונה מעט מורכבת יותר מזו שהשפת אמת מתאר, משום שגם עם הסגולה אינו יכול להיות כולו קדוש או קדוש כל הזמן. סימון של אוביקט מסוים כ'קדוש' כמעט בהכרח מסמן את מה שמסביבו כקדוש פחות. כפי אי אפשר לאהוב את הכל ובאותה מידה, כך גם הקדושה מסמנת לנו חלקים מסוימים של העולם כמובחנים מסביבתם: אלהים קדוש יותר מבני האדם, עם ישראל קדוש יותר מאשר עמים אחרים, ארץ ישראל קדושה יותר מארצות אחרות, ומעשים מסוימים קדושים ורצויים יותר מאשר מעשים אחרים. אפשר לחשוב על הקדושה כקו מפריד ומבחין, קו שעוזר לנו לסדר את העולם שסביבנו בין מה שרצוי יותר למה שרצוי פחות.
אם נחזור אל השיר שפתחנו בו, אפשר אולי להבין עכשו מה מטריד כל כך כש"כל המקומות קדושים". מי שמפזר כל הרבה קדושה בכל מקום דומה למי שמצהיר בסיטונות על אהבה, ובכך מוזיל את השימוש במילה זו. בפרפראזה על המשל הידוע, מי שצועק "קדוש, קדוש" בסופו של דבר לא יאמינו לו גם כאשר ייתקל בדבר-מה קדוש באמת.
אי אפשר לנו שכל המקומות יהיו קדושים, משום שהדבר הזה סותר את המהות של הקדושה כקו מבחין וכש"כל המקומות קדושים", דבר לא נשאר קדוש.
אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן
אנחנו פקק בפתחו של בקבוק
צריך לבלוע כפית בדיוק
לפני בחירות ובין שיהוק לפיהוק
סיכויים קלושים לבנות חלום
אפילו הימים קשים
יותר קשים מיום ליום
ורוב העם מתעסק בריגול
הכל מוכן כאן למכירת החיסול
הכל גלוי דרך חור המנעול
שמתקדם בצעדי חילזון
סוחר הנשק בונה לו ארמון
המדינה זה הוא בגוף ראשון
סיכויים קלושים לתפוס מקום
אפילו הימים קשים
יותר קשים מיום ליום
חצי סיכה בין סעודיה לים
קליפת בננה על מפת העולם
השופטים שולפים כרטיס אדום
אפילו הימים אומרים
יותר קשה מיום ליום.
אבל מי שקורא את השיר, ובוודאי מי שמאזין לקורין אלאל ששרה אותו, מוצא את עצמו מוטרד מן האמירה הזאת. בהקשר של השיר, האפשרות שכל פיסת קרקע שאנו דורכים עליה היא קדושה ושאנו מוקפים בקדושת הארץ בכל אשר נלך, היא מפחידה ומאיימת, שכן השיר כולו מציג תמונה צינית ועגומה של הקיום שלנו בארץ. אנחנו, הישראלים, אמנם תופסים רק "חצי סיכה על מפת העולם" אבל סובלים משיגעון גדלות בעל מימדים מדאיגים. אמנם ארץ קטנה, אבל "עם שפם" – סמל שמשלב בתוכו רמיזה לכוחניות ולרשע של זמנים אפלים בהיסטוריה היהודית והאנושית, עם הפחד שלנו מפני סביבתנו הערבית ה"משופמת" במזרח התיכון. ומה הקשר בין "ארץ קטנה עם שפם" לבין הקדושה ? שני הדברים נראים סותרים לגמרי זה את זה.
פרשתקְדשִׁים, כשמה כן היא – מציעה לנו אמצעים שונים להשגת קדושה. אלא שהקדושה בפרשה שלנו מורכבת מפרטים רבים ומגוונים מאד שקשה למצוא את הקשר ביניהם וקשה לקבל מהם תמונה כללית על מהות הקדושה. בנשימה אחת מוזכרים ציווים ואיסורים שונים: כיבוד אב ואם יחד עם שמירת שבת, השארת לקט ופאה לעני ולגר יחד עם איסור הרבעת בהמות כלאיים; "ואהבת לרעך כמוך" יחד עם איסור לאכול פרות ערלה ולקעקע את הגוף; איסור לאכול בהמות ועופות טמאים יחד עם איסור ניאוף. העירבוב הוא גדול, כך שהפרשה מאגדת בתוכה פסוקים שהם מן היפים במקרא ומן המצוטטים ביותר גם בקרב חוגים חילוניים, יחד עם מצוות פולחניות שקשה להבין איזה היגיון יש בהן. על אחת כמה וכמה קשה להבין במה תורמות מצוות אלה ל"קדושה", ולברית הזו בין הקדושים שהפרשה פותחת בה – עם ישראל קדוש משום שאלהיו הוא קדוש -קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם(ויקרא י"ט, ב').
השאלה של טעמי המצוות הפולחניות המעשיות הטרידה את הפרשנים מאז ומעולם, והיא נשאלת ביתר שאת מאז המהפכה החילונית, כאשר רבים ראו לנכון לאמץ מתוך מקורות ישראל את הציוויים המוסריים, אך התקשו למצוא סיבה להמשיך לקיים את המצוות הפולחניות. בהקשר של פרשת 'קְדשִׁים' אומר על הדברים האלה ה"שפת אמת" (האדמו"ר הראשון מגור):
קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. – פירושו שהקב"ה קדוש ונבדל מכל. ובני ישראל שצריכין לקבל את אלקותו, יתברך שמו, צריכין להתקדש על ידי המצוות להיות כלים לקבל אלקות. … העניין הוא כי הקדוש ברוך הוא ייחד שמו על בני ישראל ביותר שהגם שהוא אלוה כל הברואים אבל הוא על ידי התלבשות וצמצומים וזה נקרא צל. כמו השמש שאי אפשר להסתכל בו בלי אמצעות הדברים אחרים. ורק בני ישראל על ידי הכנת המצוות במעשה ממשיכין אלקותו. (דרשת השפת אמת לשנת תרנ"ח)
הקדושה, אם כן, לפי ה"שפת אמת", היא עניין שמיחד את בני ישראל. אלהים הוא אמנם אלהי העולם כולו והעמים כולם, אך אנו למזלנו (או לא ?) נמצאנו בעלי סגולה מיוחדת להכיר אותו יותר מקרוב. בהיותנו יצורים מוגבלים במקצת, אין אנו יכולים ליהנות מן הזיו האלוהי באופן ישיר, משום שהוא חזק ומסוכן כאור השמש. אנו זקוקים למצוות המעשיות כאמצעי המסייע לנו לראות את הצל שמטיל אור השמש האלוהי. ישראל באשר הוא שם, חייב, לפי השפת אמת, ללמוד הכל "דרך הרגליים" – ואולי בעזרת העשייה יצליח להבין משהו מן המורכבות האלוהית.
אלא שלעניות דעתי התמונה מעט מורכבת יותר מזו שהשפת אמת מתאר, משום שגם עם הסגולה אינו יכול להיות כולו קדוש או קדוש כל הזמן. סימון של אוביקט מסוים כ'קדוש' כמעט בהכרח מסמן את מה שמסביבו כקדוש פחות. כפי אי אפשר לאהוב את הכל ובאותה מידה, כך גם הקדושה מסמנת לנו חלקים מסוימים של העולם כמובחנים מסביבתם: אלהים קדוש יותר מבני האדם, עם ישראל קדוש יותר מאשר עמים אחרים, ארץ ישראל קדושה יותר מארצות אחרות, ומעשים מסוימים קדושים ורצויים יותר מאשר מעשים אחרים. אפשר לחשוב על הקדושה כקו מפריד ומבחין, קו שעוזר לנו לסדר את העולם שסביבנו בין מה שרצוי יותר למה שרצוי פחות.
אם נחזור אל השיר שפתחנו בו, אפשר אולי להבין עכשו מה מטריד כל כך כש"כל המקומות קדושים". מי שמפזר כל הרבה קדושה בכל מקום דומה למי שמצהיר בסיטונות על אהבה, ובכך מוזיל את השימוש במילה זו. בפרפראזה על המשל הידוע, מי שצועק "קדוש, קדוש" בסופו של דבר לא יאמינו לו גם כאשר ייתקל בדבר-מה קדוש באמת.
אי אפשר לנו שכל המקומות יהיו קדושים, משום שהדבר הזה סותר את המהות של הקדושה כקו מבחין וכש"כל המקומות קדושים", דבר לא נשאר קדוש.