ירמיהו א' 3 – ב' 3 (כרוב המנהגים), מלכים א' י"ח 46 – י"ט 21 (כמנהג בני רומא שלא מפטירים בפורענות)
בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ … עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר. אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם ה' … רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ … וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם: וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ: וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ …. (ירמיהו א, 19-1 בדילוגים)
****
השבת שלאחר צום שבעה עשר בתמוז (הנדחה השנה ליום ראשון י"ח בתמוז) היא הראשונה בעשר השבתות שבהן ההפטרה אינה שזורה בהכרח בפרשה, אלא במקצב המיוחד סביב צום תשעה באב (המקוים השנה ביום ראשון, י' באב): שלוש הפטרות-פורענות נקראות בימי בין המצרים, ושבע הפטרות-נחמה נקראות עד לקראת ראש השנה. בייחוד בולטת עצמאות בחירת ההפטרה בשבתות הפורענות. הראשונה שבהן עשויה להיקרא בשבת שבה קוראים את פרשת פנחס (כך ברוב רובן של השנים שאינן מעוברות) או בשבת שבה נקראת פרשת מטות (כך ברוב רובן של השנים המעוברות). היא מכניסה אותנו אל תודעת אל התוכחה וההשחתה, ההידרדרות וההחטאה המובילות לחורבן הניבט כבלתי נמנע.
הפטרות החורבן מעמידות לנגד עינינו שניים מהנישאים שבנביאי ישראל, ירמיהו בן חלקיהו וישעיהו בן אמוץ. שתי הראשונות לקוחות מפרקיו הראשונים של ספר ירמיהו. הן מנכיחות במלוא החומרה את תפקידו של הנביא, שדבר האל שבפיו הוא מעיקרו דבר תוכחה, קריאה לניפוץ אשליות והתעוררות מהזיות, אזהרה מפני עתיד נורא שאין רוצים להכיר בו, לדמות אותו, לפעול למען לא יתממש. מהרגע הראשון של שליחותו נתבע ירמיהו להיאבק בפחד וביראה; "אל תירא מפניהם … אל תחת מפניהם", שב ומצווה אותו האל המכתיר אותו לנביא, האל שידע אותו עוד בטרם נולד. מי הם אלה שמפניהם טבעי כל כך, צפוי כל כך שיירא? הרי אלה בני עמו ועירו, הרי זה הציבור שאליו הוא נשלח לקרוא בקול גדול, שאותו הוא יבקש להציל. זה יהיה מבחנו לאורך כל הדרך. האם אהבתו לעמו ולעירו תתבטא בריכוך המסר שבפיו או דווקא בחידודו ובהבעתו באורח קשה ומרתיע; האם יבחר לרצות את אהוביו הנלחמים אליו ויבקש את קרבתם המדומה, או שייאבק בהם עד כלות; האם יאמר את אשר הם רוצים לשמוע או את אשר חובה לומר להם למען חייהם. הם יבקשו להמיתו, הם יכלאו אותו בבית האסורים, הם יאטמו את אוזניהם, ואילו עליו נגזר להיות "עיר מבצר" בתוככי העיר שעל מבצריה נגזר הכיליון ו"עמוד ברזל" שאינו נשבר ואינו מתכופף. הם ידברו בשם הממלכה והאל, האמונה והמקדש, הלאום והפטריוטיות, ושליחותו תובעת שיאמין בכל לבו שהוא אומר את אשר צווּה, שאל מול שקריהם הוא מציב אמת, שהאל המסתתר – בעזרו הוא.
ועוד שני מבחנים גדול מצפים לירמיהו. האחד הוא לדעת שהגם שאל עמו ואל עירו הוא מדבר, אל החברה היהודית בירושלים ואל גורלה הנגזר בשל מעשי ידיה שלה, לאמת שבפיו ייקנה תוקף רק אם אחריותו תהיה רחבה הרבה יותר; רק אם ידע שנשלח "על הגויים ועל הממלכות". עליו לזכור בכל עת שהנאמר בדלת אמותיה של משפחה, עיר, שבט ועם יכול להיות דבר אמת רק אם אינו כלוא בשייכות פרטיקולרית זו. אמִתו – אולי בצורה אחרת, בלשון שונה, בהקשרים אחרים – אמת היא לכל הנברא בצלם אלוהים. אין אמת יהודית שאינה בה בעת אמת אוניברסלית; אין אמת אוניברסלית שתוקפה אינו חל גם במעגלי החברה היהודית. צדק הוא צדק; רשע הוא רשע. דרכי האל הן דרכי האל; עבודה זרה היא עבודה זרה. הנביא הירושלמי, שהביוגרפיה שלו משתרעת רוב ימיו בין ענתות לירושלים ורק באחרית ימיו יגלה אל המטרופולין שבמצרים, הוא בה בעת איש העולם, "נביא לגויים".
לא פחות מכך עליו לדעת בכל לבבו, שאמנם נגזר עליו להיות מופקד "לנתוש ולנתוץ, ולהאביד ולהרוס", לנבא חורבן ולהטיח בפני שומעים הממאנים להאזין את חוסר התוחלת של דרכי ההבל וההרס, אולם כל זאת אך ורק משום שמטרת חייו "לבנות ולנטוע", לשקם ולגאול. כשיבואו רגעי האימה שבהם שוב לא תידרש ראייתו מרחיקת הראות כדי להבין שהחורבן מגיע והוא נורא מכל מה שיכולנו לצפות, יהיה עליו, נביא החורבן והתוכחה שתוכחתו התגשמה, לעמוד כעמוד ברזל וכעיר מבצר ולהבטיח לגולים ולאלה שחייהם נהרסים,
עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת (ירמיהו לב, 15); עוֹד יִשָּׁמַע … בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' (ירמיהו לג, 11-10).
על אלה מוסיף המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה א) מבחן נוסף נועז מאין כמותו. זאת, תוך כדי פירוש פסוק ממגילת איכה, המיוחסת לירמיהו האבל על חורבן ירושלים והמקדש: נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ (איכה ג, 42). לפי פירוש זה, לשני חלקי הפסוק משמעויות שונות בתכלית, כמעט מנוגדות. חלקו הראשון, "נחנו פשענו ומרינו" הוא ביטוי עמוק לצדקת האל. או בלשון אותו מדרש, לתביעת "כבוד האב". כעולה פעם אחר פעם מנבואות ירמיהו, החורבן היה תוצאה ישירה, הכרחית, של פשעי העם ושל מריו, של החטאת עירו וחייו. אבל חלקו השני של הפסוק, "ואתה לא סלחת", הוא לפי פירוש נועז זה, הטחה ישירה באל, או בלשון המדרש – תביעת "כבוד הבן". אתה צדקת, אולם בכך אין די. אתה, אלוהי העולם ואלוהי ישראל, היית צריך לסלוח. יצרך לא עמד לך ומנעת מאתנו את הסליחה. וכמשתמע מכך, חובתך, אלוהים, לתקן ולרפא, לסלוח ולגאול. זו ציפייתנו, זו אמונתנו.
זו משמעותה של עמידת ירמיהו כעמוד ברזל וכעיר מבצר נוכח האמת והעם, סכנות הרדיפה והמאסר, ולא פחות מכך נוכח אלוהיו. זו מורשתו של ירמיהו לחיינו שלנו, השבים וצועדים אל מוראות ימי בין המֵצרים, הנקראים לפעול למען הנחמה והגאולה, לעמוד כעמוד ברזל נוכח הכזב והעבודה הזרה, ולהיאבק – אפילו באל ובתורתו – למען האמת, הצדק והשלום.
שבת שלום