בעניין זה אני מתחברת לשורשים האשכנזיים שלי – הנה יש לאשכנזים מסורת שהם לא מאריכים בה (בניגוד לספרדים שמתחילים את אמירת הסליחות בתחילת חודש אלול, והתימנים שמתחילים באמצע החודש). במוצאי שבת השתתפתי באמירת הסליחות בקהילת מורשת ישראל, קהילה קונסרבטיבית בירושלים, בהנחיית הרב אדם פרנק והחזן האגדי של ההיברו יוניון קולג' אלי שלייפר, וממש נכנסתי לאווירה של סליחות לקראת הימים הנוראים.
כדי לכוון את ההכנה הרוחנית שלי לקראת חגי תשרי, בחרתי השנה לעשות לעצמי חלוקה בתקופות החגים. אני רואה את התקופה הנוכחית, ממוצאי השבת שעברה עד לראש השנה, כתקופה של הכנה.
השלב הראשון של ההכנה שלי הוא להעמיק בשמיעה. בפרשת השבוע, פרשת ניצבים, אנחנו נקראים לשמוע. בפרשה משה אומר לעם:
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם (דברים ל, 19-20).
בפרשה אנחנו נקראים לשמוע בקול ה'. אבן עזרא (המאה ה-12) מקשר בין השמיעה בקול ה' לבין משמעות החיים שלנו. הוא מציע שהקול של ה' הוא בעצם "חייך" – זאת אומרת שלה' יש מה לומר לגבי כל תחום בחיי, כגון ההתנהגות שלי כלפי העובדים שלי, אם אני ממחזרת בקבוקים, ומה אני מאמינה שיקרה לי אחרי מותי. הפיוט המרכזי של הלילה הראשון של סליחות נקרא "במוצאי מנוחה". תוכלו למצוא את הטקסט ולחניו באתר הזמנה לפיוט:
http://www.piyut.org.il/tradition/1763.html?section=morePerformances&currPerformance=2299&playing=0
הפיוט פותח במילים:
בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּההַט אָזְנְךָ מִמָּרוֹם יוֹשֵׁב תְּהִלָּהלִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה
לפי הבנתי, הרעיון שבפיוט הוא היפוכו של הציווי של משה בפרשה. שם עלינו לשמוע בקול ה' – ואלו בפיוט מבקש המשורר שה' ישמע אותנו. בשורה הראשונה אנחנו אומרים לה': ישר מיום המנוחה שלנו אנחנו קופצים לעבודה ותראה כמה אנחנו זריזים ופונים אליך לפני שאתה מחפש אותנו. השורה השנייה היא בקשה מה' לרדת מגן העדן האידילי שלו ולשמוע. השורה השלישית היא פזמון הפיוט שחוזר אחרי כל בית. אני אוהבת את הבקשה לשמוע גם אל הרינה וגם אל התפילה –אני מבינה מכך שהפנייה שלנו לה' היא לא ממקום של פחד ואימה, אלא ממקום של שמחה על ההזדמנות להתחבר אליו מחדש ולהתחיל תהליך של התבוננות רצינית ואינטנסיבית.
עם תקופת אמירת הסליחות וכניסתי לאווירה של הימים הנוראים השנה, אני קודם כל מתבוננת בחשיבות השמיעה. לפני שאני מדברת, לפני שאני מתפללת, לפני שאני מבקשת, לפני שאני סולחת, ולפני שאני פועלת לשינוי בחיי ובחיי החברה – לפני הכל אני עובדת על השמיעה. כשהשתתפתי בערב הסליחות, ניסיתי לא לשיר כל הזמן, אלא גם לשמוע את הקול הערב של החזן ואת הקולות היוצרים הרמוניה של המתפללים האחרים. אני משתדלת לשמוע את הקול האלוהי שסביבי ובתוכי. אני מתאמצת לשמוע את הקולות הקרובים ביותר אלי – בן-זוגי, ילדי, הורי, אחי, חברי, השותפים שלי לעבודה. השבוע אני מתחילה להפנות את תשומת הלב כדי לשמוע את הקול הפנימי שלי, המצפן שלי שיכוון אותי למסע של הימים הנוראים ובעקבותיו את זה של כל השנה.
אני מבקשת לחתום הרהורים אלה בשירה של המשוררת רחל "זמר נוגה". השיר מבטא חוסר וודאות וחיפוש אחר הנצח. השמיעה היא מפגש שמאשר את משמעות החיים. המשוררת דורשת מאיתנו לעצור, לחכות, להיפתח.
זֶמֶר נוּגֶה
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?
תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.