האם עצרנו אי-פעם לחשוב למה אנחנו עושים פעולות אלה? איך אנחנו עושים אותן? אני תמיד אומרת שאני רואה ביהדות מתכון לחיות חיים במודעות – אפשר למצוא ביהדות דיון על כמעט כל פעולה, מהנשימה הראשונה של הבוקר עד הרגעים לפני המוות.
הכל התחיל באמירה קצרה בהר סיני.
בפרשת יתרו קיבל עם ישראל את עשרת הדברות. בפרשת השבוע, משפטים, מפרט משה 47 מהמצוות – לרוב מצוות שבין אדם לחברו, אבל גם מצוות שבין אדם למקום. אחרי שמיעת המצוות האלה כתוב: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה', וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר; וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַ-ה' פָּרִים….וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד,7, 4-5).
מלכתחילה, האמירה הזאת "נעשה ונשמע" מאתגרת אותנו. מה נעשה? מה נשמע? למה "נעשה" לפני "נשמע"? הלא יותר הגיוני לומר "נשמע" ואחר כך "נעשה"?
ישנם מפרשים שמציעים תשובה רציונלית: ה"נעשה" מתייחס למצוות שמשה כבר מסר – עשרת הדיברות והמצוות של פרשת משפטים – וה"נשמע" מתייחס למצוות שהוא ימסור בהמשך. ישנו גם הסבר על-טבעי שמציע התלמוד (בבלי שבת פ"ח): מעשה בני ישראל בקבלת המצוות היה כה רם ונשגב עד שהוא דומה למעשה מלאכים, כלומר בני ישראל עלו בדרגת קיומם מעל הקיום האנושי. אבל ההסבר שהכי טבוע בתודעתי הוא הפירוש של השפת אמת (הרב יהודה אריה לייב אלתר שחי בפולי במאה ה-19) שהבין את הקדמתו של "נעשה" ל"נשמע" כביטוי לאמונה השלמה של העם, עוד בטרם קבלת המצוות בשלמותן. לפי הפירוש הזה, עיקר תפקידו של היהודי הוא לעשות ורק אחר כך, אם יש לו פנאי, להתחיל להרהר ולשאול שאלות על משמעות המצוות ומהותן.
ואם כך, אני עומדת בפני סתירה. תפיסתה של היהדות הרפורמית, על פניה, מתנגדת לגישת ה"שפת אמת" מקדם. היהדות הרפורמית מקדמת קיום מצוות מתוך לימוד והבנה, ורואה בהשקעת מחשבה ובחיפוש אחר משמעות פעולות מקבילות לעשייה.
אני רוצה להציע פירוש אחר לאמירה הגורלית הזו "נעשה ונשמע". אני לא חושבת ש"נעשה" ו"נשמע" הן בהכרח שתי פעולות נפרדות שכל אדם עושה, אלא המושגים "נעשה" ו"נשמע" משקפים שתי שיטות לימוד שונות שמובילות להפנמת ערכי התורה. דרך אחת היא "נשמע" – לימוד מסודר עם הסברים, שאלות ותשובות. הדרך השנייה היא "נעשה", לימוד התנסותי-חווייתי, תוך כדי עשייה. למשל, המצווה "לא תגנוב" – אני יכולה ללמוד על הערכים שבבסיס המצווה, לבחון מקרים ספציפיים, להבין את ההבדל שבין שאילה לבין גניבה, בין רשות הפרט לבין רשות הרבים, ועוד. אני יכולה ללמוד "לא תגנוב" מהתנסותי היומיומית. למשל, כשאני נמצאת בחנות ואין לי כסף ואני מתגברת על הרצון להכניס משהו לכיס שלי מבלי לשלם; או לחזור לקופאית בסופר כשאני רואה שיצאתי עם מוצר בעגלה שהיא שכחה להעביר בקופה. אני יכולה ללמוד את הלכות הכשרות ולקבל החלטה איך אני שומרת כשרות. ואני יכולה להתנסות בשמירת כשרות במשך שלושה חודשים וכך לקבל החלטות. אפשר גם לשלב בין שתי הגישות – התנסות עם שיחות רפלקטיביות על המעשה.
אפשר להבין את האמירה "נעשה ונשמע" לא רק כתהליך אישי, אלא כהכרה במגוון סגנונות לימוד ותהליכי הפנמת ערכים. הרגע של אחדות מוחלטת של עם ישראל מכיל שוני. התורה מכירה בכך שאנשים שונים לומדים בדרכים שונות , שמצוות שונות דורשות התייחסות שונה זו מזו.
שבת שלום