הבוקר ביקרתי בדימונה במקום שנקרא "בית חיים". נכנסתי למבנה הקטן והפשוט והרגשתי שהנה, ככה צריך להראות בית יולדות. זה היה כל כך נכון.
פרשת בא נוטפת דם.
רבות מפרשות התורה נוטפות דם. לרוב אני חיה עם זה בשלום ומוצאת עצמי דורשת דרשות על מוות ותחיה, על הכאב שבתוך הוויית חיינו, על הרס שמוביל לצמיחה. פעמים אחרות אני מסיטה את מבטי לעבר חלקים רכים יותר בפרשה או בהפטרה.
אולם האלימות של בא היא טקסית, אלימות של מות בנים בכורים ומריחת דם על משקוף הבתים. זו אלימות גופנית ממש, המזכירה לנו גם ש"כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות, י"ב 47), שרק זכרים נימולים יכולים לאכול מהפסח, אלימות שחרוטה לעד בגוף ובבשר ממש – או על היד ובין העיניים, בעזרת התפילין.
פרשת בא חורטת בגופם של זכרים את זיכרון יציאת מצרים. הזכרים הם שמתו במכת בכורות, הזכרים הם שנימולים והזכרים הם שפודים עצמם לעד ולעולמים כזיכרון להיוולדות העם.
בקידוש על היין בליל שבת אנו אומרים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זיכרון למעשה בראשית. כי הוא יום תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים", וקושרים יחד בכל שבוע בין מעשה בריאת העולם לבין מעשה יציאת מצרים.
אם ספר בראשית נפתח בתוהו ובוהו וחושך על פני תהום, הרי שספר שמות נפתח בתוהו ובוהו אחר, במעין סיוט מתמשך של מצרים וישראלים שחבוקים כמעט בעל כרחם בעינוי מתמשך, בהכבדת לב אלוהית שלא מאפשרת להם להיפרד, אלא ע"י חיתוך בבשר החי ממש.
לידת עם ישראל שבפרשת בא היא לידה כמיטב מסורת סרטי הפעולה (למרות שלידה איננה נושא מסורתי בסרטי פעולה): כוחות של טוב ורוע המצויים במאבק, הצלה של הטוב ברגע האחרון והשמדת הרע יחד עם התעללות מרהיבה בגופתו.
ואז שקט הבדידות שבמדבר……
מה שמערער אותי בפרשת בא הוא פולחן הכאב שנוצר סביב לידת העם, וזיכרון הכאב הזה במעשים שמכאיבים עד היום (זוכרים מה מרגישים על הגוף כשמניחים תפילין?) ומשמרים את הכאב והפציעה.
והשאלה היא איך לומדים להיפרד מכאב הפרידה? איך לומדים לשמוח בלידת עם ישראל (כל שנה מחדש), איך לומדים לשמוח על העצמאות שלנו, איך לומדים לשחרר את מצרים לשלום ובאהבה? איך לומדים לא לזכור את מצרים בשנאה, איך אנחנו לומדים ללדת את העם ברכּוּת?
ב"בית החיים" בו ביקרתי בדימונה אין פאר (למרות שיש הדר של כבוד ליולדת). המקום פשוט וכמעט שאיננו מקושט. מקום נגיש, נוח ונעים ללידה. ההבדל המהותי שמצאתי בינו לבין חדר הלידה המוכר לי הוא בתחושת חוסר הפחד מפני העומד להתרחש בו.
המיילדות והיולדות שם אינן נאיביות, הן יודעות שבמידה ומשהו עלול להסתבך – הן עולות על רכב ונוסעות לביה"ח הסמוך. אולם נקודת המוצא שלהן לתהליך היא של בטחון ואמונה בכך שהגוף שלנו הנברא בצלם אלוהים, נועד ללדת (מציאות חדשה?), שלא מדובר כאן במאבק מול משהו, אלא עבודה יחד עם כוחות הבריאה.
זו נקודת מבט חזקה ומחזקת. זו נקודת מבט המאפשרת שינוי ויצירה, מאפשרת ריפוי מאירוע והחלמה מלאה ממנו, והליכה הלאה אל מעבר לחריטה חוזרת ונשנית של שריטות בגופנו.
בתקופה זו של בחירות לכנסת, שבה משתוללות סביבנו רוחות של פחד, שנאה ואלימות מכיוונים שונים של המפה הפוליטית, כדאי מאוד לעצור ולחשוב עד כמה היינו מועילים לעצמנו לו היינו מספרים מחדש את סיפור הבריאה היהודי. לו היינו מוצאים דרכים לחוות בגוף הלאומי והפרטי שלנו תחושות של חדוות יצירה, התחדשות וחיים. לו היינו עוזבים מאחורינו פרקטיקה של כאב שנועדה לשמר זכרונות טראומתיים ולהכניס במקומה מעשים של ריפוי.
יכול להיות שהכל היה הופך לפשוט יותר, סוער פחות ומאפשר חיים, ובית.