שימו לב אל הנשמה – יום הכיפורים תשפ"ה

שימו לב אל הנשמה – קול הדממה הדקה מפלח את מציאות חיינו הרועשת. הלמות התותחים, רעש המטוסים עמוסי התחמושת, קול שריקת הטילים והמיירטים. בכיין של משפחות הנופלים והנופלות, אנקות הפצועים והפצועות ומעל הכול זעקת 101 משפחות החטופים והחטופות. בתוך הרעש הגדול, איבדנו את הנשמה. כמו הצטנפה בפינת ליבנו רועדת מקור, בכנף שבורה, מבקשת הגנה. שמישהו […]

10/10/2024
הרבה אסנת אלדר

שימו לב אל הנשמה – קול הדממה הדקה מפלח את מציאות חיינו הרועשת.

הלמות התותחים, רעש המטוסים עמוסי התחמושת, קול שריקת הטילים והמיירטים. בכיין של משפחות הנופלים והנופלות, אנקות הפצועים והפצועות ומעל הכול זעקת 101 משפחות החטופים והחטופות. בתוך הרעש הגדול, איבדנו את הנשמה. כמו הצטנפה בפינת ליבנו רועדת מקור, בכנף שבורה, מבקשת הגנה. שמישהו יראה בעוניה.

כמתוך חלום נזכרנו בה. נזכרנו בה ברגעי השקט הגדולים של קדושת יום הכיפורים החוברת לקדושת השבת. דווקא ברגעי השקט האלה נחזור ונבקש אותה. את נשמתנו הדואבת, השבורה. נבקש ממנה להתחולל במרחבי הגוף, להתמולל לתפילות, למשאלות לב כמוסות, לכמיהה לשלום, לאחווה, לקצת שלווה.

מה טיבה של הנשמה הנחשפת לנו מסדקי הדממה?

בהיוולדה עוברת הנשמה מסע מופלא, יורדת אל הגוף וצועקת ויי, ויי, ויי. מרגע היוולדה היא צועקת. יש תקווה לצעקתה, שכן ירידה זו, צורך עליה היא.  עד שכל זה הוא כדאי.

מה כדאי? מאין יורדת הנשמה אל הגוף? איזה מסע מופלא היא עוברת עד שנכנסת לכלי שאוצר אותה, שעוצר בה, שהאופן שבו הוא מגביל אותה וגם מאפשר לה להתרחב ולהתמלא ולהתגלם למי שהיא אמורה להיות?

לפי ספר הזוהר יורדת הנשמה מעולמות עליונים, טרם רדתה, היא עוברת מסע בין מיליון ושמונה עולמות, רואה זיו פניהם של אנשים חכמים רבים ונשים חכמות רבות ואז היא נולדת בגשמיותה לתוך הגוף שהוא האנחנו. המתפללים והמדברות.

והגוף? הגוף אינו אלא כלי. אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל. ובכל זאת, הגוף הזה, שהנשמה בוחרת בו כמשכן, מיוחד מאד. עשוי הוא נקבים נקבים, חלולים חלולים, לכל נקב וחלל מטרה ותכלית משלו. הנשמה, מזהה את הנקבים הללו ומתחילה להתחולל בעולם דרך הפה. דרך צעקת הוויי הבראשיתית, היא קורעת דרכה מעולמות עליונים אל הגוף הגשמי. דרך ההברות הראשונות שתינוקות ממלמלים. דרך המנגינות המופלאות שמפיקים ילדים בשיבושי ההגייה של המילים, בחילופי תחביר משעשעים. ילדים הם ראשוני המתפללים בעולמנו.

ובבגרותנו, היא יוצאת אל העולם בדיבור אחד. בשפה אחת ובדברים אחדים, אלה שנאמר זה לזה. המילים שנגלה, ואלה שנכסה בגיבובי מילים אחרות. זו דרכה של הנשמה להתגלם בעולם.

קדושת היום והשבת

במין מעגליות מפתיעה ועם זאת קבועה ומחזורית, הגיע שוב יום הכיפורים ומתדפק על דלתנו. השנה, אנחנו עדיין מחזיקים את הידית מהצד השני של הדלת, מסרבות לאפשר לקדושת היום והשבת להיכנס, משל היו האויב הגדול ביותר של השגרה, של הקיום המדולדל שלנו השנה. מרוקנים, בידיים קפוצות וכואבות, אנחנו ממאנות להאמין שגם השנה הגיע יום כיפור לפתחנו. ליבנו שנרדם בשבעה באוקטובר, בשעה 6:29 בבוקר, ממאן להתעורר.

'שילחת לי את האוח להעירני משינה'. 'שילחת בי את ריח האצות ואת הלבנה, נשקו הגלים את רגלי, בקולך אמרו לי 'בואי אלי'. בואי אלי. איך אבוא וליבי ישן? אני ישנה. כך כתבה לאה גולדברג

השנה, אין בנו הכוח לקום ולפתוח את הדלת לציווי השנתי הדורש התעוררות.

הנשמה, העייפה משכול ומגעגוע, מסרבת להיכנע לצו הפנימי העמוק של התרת הנדרים, של הוידוי והסליחה. הנשמה שלנו פצועה משברי הברית. הברית האלוהית והברית האנושית.

שימו לב אל התפילה

זה ימים רבים אני קשובה לקולות העולים סביבי, השואלים על מהות התפילה השנה, על החיבור הפנימי שלהם לאנוש המתפלל שהם. מספרים ומספרות על הקושי להתפלל, שנובע משאלות עמוקות על מהותה של האמונה. אוחזים בשברי הברית בעדינות, כמחזיקות תינוק. מסתובבים בעולם כאבודות תפילה. השבר של אבודי התפילה, עמוק לאין שיעור, כמו החסירו משהו מנשמתם.ן השנה והיא סדוקה וכואבת.

'ישנה בחיק ילדות, למתי תשכבי' קורא יהודה הלוי לנשמתו, מעודד אותה להתעורר, לצאת למרחב, לעשות חשבון נפש, להבדיל בין טוב לרע, לשאוף לטוב.

האמנם, ניתן להאיץ בנשמה להתעורר? האם הגיע זמנה להתעורר? ואולי, דווקא השנה בחיבור שבין קדושת היום לקדושת השבת, נאפשר לנשמה שלנו לנוח. נוותר לה השנה, נתיר לה שלא להתיר נדרים, ניתן לה להיאחז בחוטי השנה הלא נגמרת, זו המרגישה כמו יום אחד נצחי שיש בו שקיעות וזריחות, אבל אין בו מחילה.

שימו לב אל הסליחה

בימים אלה, כשצר לנו המקום. זה הפיזי וזה הרוחני, האם נמצא בתוכנו מקום גם לסלוח? לסלוח לעצמנו על הסתר הפנים שלנו מעצמנו בשנים האחרונות? לסלוח על חוסר האונים שלנו לשנות מציאות, לתקן, לייצר מציאות אחרת ליקרים לנו. ובתוך המצרים, כיצד תוכל הנשמה להתחולל?

הסליחה, אין היא יכולה לשנות דבר מה בעולם, לא יכולה להחזיר את הסדר על כנו, הסליחה אינה פעולה שיכולה לשנות את העבר או לתקן עוולות. הסליחה היא המרחב שנפתח בתוכנו, כשאנו מוכנים.ות להרפות מכל מה שמגדיר אותנו כלפי חוץ, ולרדת פנימה אל לבבנו, משכן נשמתנו ולאפשר לה לסלוח ולהיסלח.

הסליחה, כמוה כתפילה, לא תמיד זמינה לנו, הסליחה, כמוה כתפילה היא פעולת 'עשה' רצונית, לא ניתן לכפות סליחה או תפילה.

שברי הברית פוצעים את הלב, הנשמה חבויה בפינה, ממאנת לגלות מחדש את הטוהר הבראשיתי שהיא, ממאמנת להיזכר כי נבראה בצלם אלוהים וירדה לעולם לצורך עלייה.

השנה, נאיר את הפינות הפצועות והחשוכות של הלב, ונמצא דרך להראות לנשמה את ייעודה.

ובשופר גדול יתקע

ואולי השנה, בהעדר מילים, או כשהן שגורות בפינו כמנטרות, מחלחל לתוכנו הניגון, זה שלא דורש את המילים המפורשות, לא דורש מאיתנו להשתנות, לתקן, להסיר, להשליך. זה שנמצא בתוכנו ומנגן את ניגונה הטהור ביותר של נשמתנו. כדוד, 'שלקח את הכינור, וניגן בידו ורווח לשאול וטוב לו'. כקולו של השופר, כקול התרועה, השברים והתקיעה.

ואולי, זו הכוונה הראשונית והיסודית של לידת הנשמה לתוך הגוף, ביורדה בצעקת הווי, שקרעה את הרקיע וזעזעה את כל מיליון ושמונה העולמות שהיא עברה בהם, במסעה, האחד והיחיד, להתגלם בעולם, בצלמו כדמותו, כבני ובנות אדם וחווה שאנו. לא אבודי תפילה אנחנו, לא מסורבות סליחה, אלא מחוללי ניגון אנחנו, רטט הניגון מלטף את הנשמה, מטעין אותה בחוסן, באהבה וביראה. ובשעת הרצון של כניסת קדושת היום והשבת היא מתמלאת ברחמים ובחמלה, ומתחילה בפעולה רצונית של ריפוי והחלמה, של איחוי שברי הברית האלוהית והאנושית בתוכה. וברגעים אלה אנחנו מתפללות.

שבת שלום וגמר חתימה טובה

דילוג לתוכן