ישיבה בסוכה בימי מלחמה — דרשה לסוכות

"בסוכות תשבו שבעת ימים… כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג 43-42) חג הסוכות הוא אחד החגים האהובים והרגועים בלוח השנה העברי. חג של יציאה אל הטבע, רוח סתיו מתחילה לנשב, בניית הסוכה והאחיזה בארבעת המינים מרחיבות את הלב והכל מעט יותר קל אחרי המתח של ראש השנה ויום הכיפורים. ההזדמנות […]

15/10/2024
הרב עודד מזור

"בסוכות תשבו שבעת ימים… כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג 43-42)

חג הסוכות הוא אחד החגים האהובים והרגועים בלוח השנה העברי. חג של יציאה אל הטבע, רוח סתיו מתחילה לנשב, בניית הסוכה והאחיזה בארבעת המינים מרחיבות את הלב והכל מעט יותר קל אחרי המתח של ראש השנה ויום הכיפורים. ההזדמנות לארח ולהתארח, הקישוטים הצבעוניים, ההכנות חגיגת שמחת-תורה – "והיית אך שמח".

זו היתה משמעות חג הסוכות עבורנו במשך שנים רבות, אך לא השנה. השנה חג הסוכות מגיע בין הזמנים, הלועזי והעברי, של יום השנה לטבח ולפרוץ המלחמה שטרם הסתיימה. הכאב גדול, הדאגות רבות, ושום דבר לא פשוט. השמחה לא תבוא לבדה, העצב מהול בה, מדלל אותה. הידיעה שבסיום חג הסוכות נעמוד מבולבלים מול עוצמות הרגשות של שמחת-תורה נוכחת בכל רגע.

השמחה היא מצווה מפורשת בחג הסוכות, ככתוב "ושמחת בחגך", אך האם חסרונה של השמחה השלימה מעכב את החג, פוגם בעצם הקמת הסוכה והישיבה בה?

מושג העיכוב הוא מושג הלכתי, שאלה שעולה לגבי תחומים שונים: האם חסרון של מרכיב אחד בקיום מצווה מונע את כלל המצווה? למשל, האם חסרונו של לולב מונע את קיום מצוות נטילת ארבעת המינים? האם ללא תפילין של ראש מותר להניח תפילין של יד? ובמקרה שלנו, האם אי היכולת להיות "אך שמח" ימנע את כלל מצוות חג הסוכות?

השאלה הזו מצביעה על המורכבות של חג הסוכות השנה, שבמובנים רבים דומה למורכבות שהייתה עם כל חגי השנה הזו, אם כי סוכות הוא החג היחיד בו השמחה היא מצווה מפורשת. נודה על האמת, כל אדם בוגר.ת ונבון.ה בעולמנו מתקשה להיות "אך שמח" גם לפני השנה הזו וצרותיה. כנראה שהמצווה כאן היא לשאוף אל השמחה השלימה, להשתדל להתמלא בשמחה, לשמח את בנות ובני המשפחה ומעגלים רחבים יותר, במיוחד את אלו שיקשה עליהם לשמוח לבד, מעצמם.

ומה לגבי הסוכה והישיבה בה? האם המצב שבו אנו מצויים פוטר ממצוות הישיבה בסוכה?

חז"ל הגדירו את הישיבה בסוכה על פי הפסוק "בסכות תשבו שבעת ימים" ופירשו: "תשבו – כעין תדורו". לשבת בסוכה זה לא להתיישב בסוכה על כסא כדי לאכול משהו סמלי (למרות המנהג המוכר להתיישב בסוף הברכה), אלא לגור בה למשך ימי החג. יש שיקפידו לא לאכול כל מאכל מחוץ לסוכה, לא לישון ואפילו לא לנמנם מחוץ לסוכה – זה הבית למשך ימי החג, ואת כל ענייני החיים שנקיים בבית נקיים בסוכה.

אך מה לגבי מי שהתקופה הזו הביאה עליהם ריחוק מהמושג בית, מתחושת ביתיות, והם נאלצים לגור הרחק מביתם עד יעבור זעם? בתלמוד מוגדרים מצבים מסוימים בהם יש פטור מן המצווה להעביר את החיים הביתיים אל הסוכה. מי שהשהות בסוכה גורמת לו צער, חוסר נוחות משמעותי, תחושת סבל בגוף ובנשמה – פטור מן הסוכה (ובהגדרה זו נכללים מצבים של חרקים טורדניים, ריח רע בסוכה ועוד); חולות וחולים שהשהות בסוכה פוגעת בבריאותם או בתהליך ההחלמה – פטורים מן הסוכה; מי שעסוקים בשליחות של מצווה המרחיקה אותם מהבית – אינם חייבים לשבת בסוכה; ואפילו מי שנמצא בטיול, לא נמצא כרגע בבית ואין בסביבתו סוכה, פטור מחובת ישיבה בסוכה.

מתוך כל הפירוט הזה, ברור שחיילות וחיילים שמשרתים בתקופה הזו בצבא פטורים מהחובה לשבת בסוכה. הפטור הזה אינו איסור לשבת בסוכה אם תזדמן להם אפשרות, אלא פטור המאפשר לאכול ולישון במקום בו הם נמצאים.ות, ללא תלות בסוכה. ולהבדיל, גם מי שנפצעו במהלך השנה הזו, כמו כל חולה, אינם מחויבים בסוכה.

המצבים הללו מוכרים לנו גם משנים עברו, וגם הפטור ברור ומוכר.

אבל המציאות הייחודית והקשה של השנה הזו מעלה שני מצבים נוספים שהתשובה לגביהם מורכבת הרבה יותר: מי שנאלצו לעזוב את ביתם, מתגוררים בבתי-מלון ברחבי הארץ או במקומות אירוח אחרים; ומי שחוששים מהשהות בסוכה שנמצאת במרחק רב יותר מהמרחב המוגן בדירתם, ממ"ד או מקלט. האם מי שגר כבר שנה בבית-מלון אמור לחפש סוכה לחיות בה במהלך חג הסוכות? האם המלון הפך להיות הבית שלו, שלה, ולכן עליהם לצאת מהדירה הזו ולעבור אל סוכה שתהיה עוד יותר ארעית מהבית-הרחק-מהבית שאליו נאלצו לעבור? האם עליהם "לחזר" אחר מצוות סוכה, או שהמציאות שנכפתה עליהם פוטרת אותם – הם אינם בביתם, הם נודדים, פליטים, מורחקים מבית הקבע שלהם, ולכן אין סיבה שידרשו מעצמם לנהוג כאילו הם בבית ולעבור לסוכה?

והאם הפחד, החשש מפני אזעקה שעשויה לבוא, הדאגה שבהמצאות תחת סכך בלבד ובריחוק גדול יותר מן הממ"ד תפטור את החוששים.ות מן החיוב לשבת בסוכה?

כיוון שגם כך אין מנהגנו בתנועה הרפורמית לדבר במושגים של חיוב, פטור וכדומה, העליתי את כל הדיון הזה כאן בעיקר כדי לפתוח את הלב ואת המחשבה למציאות המורכבת שלנו. את התשובה לשאלות הללו, ככל שבכלל ניתן לתת אותה עבור מישהי.ו אחר.ת, יש לתת מתוך שיח משותף, הבנה המקרה הפרטי, המצב הקיומי ומשמעות הישיבה בסוכה, או אי-הישיבה בה, עבור האדם.

ובכל זאת, עוד שתי נקודות מחשבה שראוי לקחת בחשבון:

"כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות? משתסרח לה המקפה. משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו." (משנה סוכה פרק ב' משנה ט') – אם תוך כדי הישיבה בסוכה התחיל לרדת גשם שמקלקל את הארוחה, היושב בסוכה רשאי לצאת ממנה ולשוב הביתה. ובתלמוד מוסיפים על כך מן התוספתא "היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד [לביתו] – אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו". כלומר, גם אם נפסק הגשם, אין צורך לטרוח ולשוב אל הסוכה באמצע הסעודה. התיאור של חז"ל שובה את הלב וגם שובר את הלב – הגשם, שבא אלינו מן השמים, נתפס כעלבון, כפגיעה, האל אינו רוצה אותנו בסוכה עכשיו, כביכול מגרש אותנו מן הסוכה אל תוך הבית. האם מציאות השנה הזו, שעבור רבים כל כך אינה משתפרת אלא אף ממשיכה להידרדר, אינה מצב מתמשך של "שפך לו קיתון על פניו"? האם נבוא בטענות אל מי שיאמר לנו "עד שאלוהים לא יסדר את העולם ואוכל לשוב אל ביתי, אינני שב גם אל סוכתי"? נראה לי שהכעס והתסכול מובנים בהחלט.

ומצד שני, מאז ראש חודש אלול אנו אומרים בתפילותינו את מזמור כ"ז בתהלים, "לדוד ה' אורי וישעי". בפרק זה כלול גם הפסוק "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה, יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ, בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי". הסוכה, עם החוויה החגיגית שבה, עם תחושת הבחירה שיש בהכרעה לצאת אל הסוכה, לבחור להרגיש מספיק "בבית" כדי לצאת ממנו אל מרחב ארעי עוד יותר – עצם היציאה אל הסוכה יכולה להעצים את תחושת הנוכחות, את כוחות הנפש, את החיבור אל משמעות וזהות אישית כמו שאנו רוצים שתהיינה לנו. האם נבוא בטענות אל מי שתאמר לנו "דווקא בתוך הארעיות הכללית של חיי אני מוצאת בסוכה ביטחון ויציבות"? נראה לי שהנחמה והביתיות שיש בסוכה מובנים גם הם.

יהי רצון שנוכל לשוב כולנו, כל יושבי ויושבות הארץ הזו, אל תחושת ביתיות וביטחון במקום בו נבחר לקבוע את בית הקבע שלנו, מיושבים ומיושבות מספיק כדי לנוע בנוחות בין הקבע לעראי.

יהי רצון שעוד לפני בוא שמיני-עצרת נשיב את כל אחינו ואחיותינו מן השבי הנורא, ונשקם יחד את יסודות ביתנו המשותף ואת חיינו בו.

והלוואי שיהיה חג שמח

דילוג לתוכן